בדבריו של השר לשירותי דת מיכאל מלכיאלי, שפורסמו ב'בשבע' בשבוע שעבר ועסקו בצורך לחדש את מינוי רבני השכונות, יש סיכוי גדול לצד סיכון גדול. הסיכון גדול, שכן תפקיד רב השכונה, שמתוקצב על ידי המועצה הדתית המקומית, שחלק ניכר מתקציבה מגיע מהרשות המקומית (כלומר מכספי הארנונה של התושבים), הפך מקור לג'ובים למקורבים במשך עשרות רבות של שנים. מדוחות מבקר המדינה, מאז 1965 ועד 2010, עלה כי רבני שכונות מונו שלא על פי הנהלים, וחלקם זכו בתפקיד רק כדי להשלים הכנסה. מחקר שטח שערך אריאל פינקלשטיין לתנועת 'נאמני תורה ועבודה' משנת 2011 מצא שרבים מרבני השכונות כלל אינם מתגוררים בשכונות שהם מכהנים בהן. אני עצמי שמעתי על עיר אחת שבה הגדירו רחוב אחד כשכונה, רק כדי להבטיח משכורת נחמדה לרב שהתגורר בו.
מבקר המדינה מצא ליקויים נוספים בתפקודם של רבני השכונות. שלא כרבני שכונות שעושים עבודתם נאמנה ומסורים לתפקידם, המבקר הצביע על לא מעט רבני שכונות שסדרי עבודתם לא היו תקינים. הם לא דיווחו על ימי חופשה ועל נסיעות לחו"ל. רבים מאוד מתושבי השכונה כלל לא הכירו את רב השכונה שלהם, ובכלל, תחומי אחריותם של רבני השכונות לא היו מוסדרים, ואם כן לא היה עליהם שום פיקוח של המועצה הדתית. אם נזכור שרבני שכונות ממונים לתפקיד עד לגיל פרישה, נוכל להבין את הפיתוי העצום להשתמש בתקנים שלהם כדי לסדר משכורות לרבנים מקורבים. בשל סיבות אלה ועוד, בשנת 2013 הצהיר המשרד לשירותי דת בבג"ץ על ביטול תקן רבני שכונות והתחייב שלא ימנה עוד רבני שכונות בערים.
כעת, משהשר מלכיאלי מעוניין להחזיר את התקנים לרבני שכונות, בראש ובראשונה יש לדרוש כי הוא לא יעשה זאת בלא לתקן את כל הליקויים שנזכרים בדוחות מבקר המדינה. אסור שהתפקיד ישוב להיות משאב לג'ובים למקורבים. יש להסדיר תקנות שיגדירו את תפקידיהם וסמכויותיהם של רבני השכונות, יקנו למועצה הדתית כלים לפקח עליהם, וגם יקצבו את כהונתם לחמש עד עשר שנים, שבסופן הם יועמדו לבחירה מחודשת, כפי שנקבע לאחרונה בנוגע לרבני ערים.
אבל בכך לא די, וכאן אנו נוגעים בסיכוי הגדול שטמון בתפקיד רבני השכונות. בהיותי אדם שגדל לאורו של הרב בנימין זאב בנדיקט זצ"ל, רב שכונת אחוזה בחיפה, אני יודע עד כמה תפקיד רב השכונה עשוי להיות משמעותי. בניגוד לרב העיר, שאינו יכול להכיר מקרוב את כל תושבי עירו, רב שכונה יכול להכיר לעומק את כל תושבי השכונה – כולל אלו שאינם דתיים - ולשמש בעבורם כתובת למענה רוחני, בעיתות שמחה ואבל ובמהלך שגרת החיים. הוא יכול להופיע בבתי ספר ובמתנ"סים, ללוות אנשים במצוקה, ובכלל להציג לציבור הרחב את פניה היפים של היהדות. מתוקף היכרותו עם השכונה, רב השכונה גם יכול להיות האחראי על שירותי הדת במקום, ובתפקידו זה להיות אמון על הכשרת המקווה, שמירה על קשר עם הבלניות, מתן כשרות לעסקים הפרטיים בשכונה ועוד.
יש כאן הזדמנות גדולה לקירוב הרבנות לציבור, אבל כל זאת בתנאי שהרב יהיה מוכר בציבור שהוא משרת ומקובל עליו. לכן לא די שהשר לשירותי דת יתקן את הליקויים שמצא מבקר המדינה. עליו לשנות את המבנה של רבנות השכונה מעיקרו, כדי שהתפקיד יחזור לקבל משמעות. במקום הנחתה מלמעלה, רבני השכונות צריכים להיבחר מלמטה, על ידי תושבי השכונה. אנו מציעים שרב שכונה ייבחר מקרב רבני הקהילה הפועלים בשכונה, בעלי ההסמכה, ואשר עשייתם למען תושבי השכונה מוכחת. כך נוודא שרב השכונה יהלום את אופי השכונה שהוא מכהן בה וייכנס לתפקידו ללא תקלות.
אלא שלשם כך צריך להחליף דיסקט. השר מלכיאלי מצהיר שהוא שליח של הרבנות הראשית, אבל זה לא נכון. השר הוא בראש ובראשונה שליח של הציבור, ואם ציבור כלשהו מעוניין ברבנים מסוימים (גם אם הם אינם מחזיקים בדעה אחת עם הקו המנחה של הראשון לציון, כמו הרבנים יוצאי צפון אפריקה ואחרים), על השר לאפשר לרבנים האלה להתמנות. אם הוא לא יעשה כן, ספק גדול אם מינוי מחודש של רבני שכונות ישיג את מטרתו.
***