בפסח תשס"ב, לאחר שבחודש אחד נהרגו 121 אזרחים וחיילים, 30 מהם בפיגוע הנורא במלון פארק בליל פסח, החליטה ממשלת ישראל לצאת למבצע חומת מגן, ולחזור ולמגר את הטרור ביהודה ושומרון. במשך שנה וחצי צעקנו, ביקשנו וחיכינו לרגע הזה, אך אירועי הדמים שליוו אותנו מראש השנה תשס"א, במשך שנה וחצי, לא הובילו את מדינת ישראל להחלטה הנכונה. הירי הבלתי פוסק על נצרים וירושלים, ההרס בקבר יוסף והלינץ' ברמאללה הובילו רק לעוד ניסיונות הידברות, ולעוד פסגות שמחבקים בהן רוצחים. חוסר ההצלחה של הממשלה במיגור הטרור הוביל אז להפלתה, ולבחירתו של שרון לראש הממשלה. ואולם גם זה לא עזר, חוסר המעש נמשך, אפילו אחרי 21 הרוגי הדולפינריום ויותר מאלף הרוגים בתוך שנה וחצי. ואז הגיע חודש ניסן, ורצף הפיגועים אילץ את הממשלה לצאת להתקפה.
כבר כמעט שנה שאנו נמצאים ברצף הולך ועולה של פיגועים. למה אנחנו מחכים עכשיו? האם נחכה עוד ועוד, עד שנגיע חלילה למאות הרוגים? האם נחזור שוב על אותן טעויות? האם נמשיך לראות ש"הנה מוטלות גופותינו, שורה ארוכה ארוכה"?
התפרעויות, שרפת מכוניות ונקמה אישית לא ישנו את המצב. רק צבא מגויס ומחומש ונחוש יוכל להביס את האויב. לא במבצעים כירורגיים, אלא במעבר מבית לבית, תוך ניקוי השטח מנשק ומתחמושת. ואם יהיו ערבים בעלי אזרחות ישראלית שיצטרפו למלחמה נגדנו, גם ביישובים שלהם נצטרך לעבור בית בית ולנקות את השטח מאמצעי לחימה.
בספר פרי צדיק (פרשת מקץ אות י') שואל רבי צדוק הכהן מלובלין, מדוע רק בחנוכה ופורים אנו מברכים "שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה"? וכי בפסח לא נעשו ניסים? והוא עונה תשובה שמחדדת את הדרך הנכונה לפעול בזמן הזה: ברכת שעשה ניסים, יש בה גם הודאה על מה שהיה בימים ההם, וגם תפילה שכך יהיה בזמן הזה. גאולת פסח היא גאולה ניסית של שינוי סדרי בראשית. זו גאולה פחותה בערכה, גאולה שבאה מלמעלה, כי אין אנו ראויים ולא מסוגלים לגאול את עצמנו. גאולה כזו אם תגיע – נודה עליה, אך לא אליה אנו מתפללים. התפילה והבקשה הן לגאולה שאנו פועלים בה, והקב"ה מסייע מלמעלה. גאולה של חנוכה ופורים, שעליה אנו מברכים בימים ההם בזמן הזה. "ולכן אנחנו מברכים שעשה ניסים בחנוכה ובפורים, שיתעורר ניסים כאלה גם עכשיו כמו שמזכירין שעשה ניסים לאבותינו בזמן הזה".
ועוד דבר נלמד מאסתר. שבעים וחמישה אלף שונאי ישראל נהרגו בי"ג אדר, עוד חמש מאות בשושן, הגיע הזמן לחגיגת הניצחון. ואכן כך קורה בכל מדינות המלך שבהן כבר אי אפשר לשנות את החוק. ואולם בשושן נשארו עוד שלוש מאות שונאים, ושם אפשר ברגע אחד לקבל היתר לעוד יום של מלחמה. אסתר לא מוותרת, לא הולכת לנוח ולחגוג, עד שגם שלוש מאות השונאים האלה יעברו מן העולם.
אם נחכה לאחרי הרמדאן, מרחץ הדמים רק ילך ויגבר. הזמן שעובר אינו מרפא, אלא רק יוצר הסלמה וכאב. עכשיו זה הזמן ל"נהפוך הוא", ל"אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם".
נאמר לראש הממשלה בצורה ברורה: אם החרש תחריש בעת הזאת, רווח והצלה יעמדו ליהודים ממקום אחר, ואתה תיזכר ביחד עם אהוד ברק, כמי שהמשיך להסס אל מול הטרור ופחד לנצח.
בתפילה שנזכה לממשלה הלובשת עוז, ויוצאת "להינקם באויביהם ולהרוג בשונאיהם".
הכותב הוא ראש הישיבה התיכונית 'אור עתניאל'
***