הבטן של אחי כואבת לנו

לא מתאים להיזכר עכשיו בימי החרב המתהפכת על יישובי גוש קטיף. אדר באוויר, זמן לשמחה, גם ככה עושים אויבינו המרצחים ככל יכולתם לצבוע לנו את אדר בדם, ובשביל מה להיזכר בצרות ישנות? ובכל זאת, ימי ההפגנות והשיח המורעל זורקים אותי לשם.

נשרפתי מאימוני חיילים לקראת עקירה שהתמקדו בעקירת כל רגש מהלב. נשרפתי מהפניית עורף לחבלי ארץ אהובה. נשרפתי מטורים טורים במדים שחורים עם דגל מבוזה על הזרוע פולשים אל בתיהם של יהודים ומוציאים אותם מביתם, מכינים את הקרקע לדחפורי ההרס. אבל אני חושב שיותר מכול נשרפתי מיהודים אחרים שבמקרה הרע המשיכו את יומם באדישות כאילו אין כל צער בעולם, ובמקרה הרע יותר חיככו ידיים בהנאה, המתנחלים אכלו אותה.

בימים שלפני העקירה עיטרו את הרכבים עם הסרטים הכתומים סטיקרים על כך ש"יהודי לא מגרש יהודי" ו"אחים לא מפקירים", ובאותם ימים ממש ראיתי רכב עם סרט כחול ועל הפגוש שלו סטיקר: "אל תקרא לי אח". וזה שרף אותי יותר מהכול. אני יכול להבין שבשם חלומות על שלום עוקרים יישובים. לא, אני ממש לא מסכים, אבל אני יכול להבין. אני יכול להבין את מי שחושב שהכיבוש משחית ואי אפשר להמשיך לדכא עם אחר. הכול אני יכול להבין – אבל אם אנחנו לא אחים, הסיפור כאן אבוד. את זה אני לא מוכן להבין.

הבטחתי לעצמי אז שאם ביום מן הימים תתהפך הקערה, אזכור את הצער ההוא. אזכור איך באתי לבקר את אחיי המגורשים מבתיהם, אלה שאוכלסו בעל כורחם באורח זמני בבתי מלון, ושאלתי את עצמי: איפה אתם? איפה אתם שבשם אמונתכם הרסתם לכל כך הרבה אנשים, למה לא תבואו לכאן? תביאו ממתק, בובה לילדה, תאמרו "סליחה, חשבנו אחרת, לא הייתה לנו ברירה. אבל אנחנו לא יכולים לישון בלילה מהמחיר שאתם משלמים על החלום שלנו". טוב, אולי זאת בקשה מוגזמת. אז רק שישלחו מכתב לאנשי היישובים האבודים ויאמרו: "אל תתבלבלו, אכפת לנו מכם. אנחנו אחים".

ועכשיו התהפך קצת. ברור שמאחורי כל ההפגנות הללו יש גם התססה פוליטית ורעל תעמולתי, אבל זה קל מדי לעצור את זה כאן. רבים רבים מודאגים באמת, רבים מרגישים שמאיימים כאן על בבת עינם, שמנפצים להם את החלום, ששומטים מתחת רגליהם את אדמת הדמוקרטיה שעליה התקיימו. אני יכול להוכיח באותות ובמופתים שההפך הוא הנכון, שבדמוקרטיה אמיתית נבחרי העם מחליטים ולא קליקת שופטים סגורה שממנה בעצמה את עצמה. אני יכול להיות בטוח בכל מאודי שהרפורמה הזאת היא הדבר הכי טוב למדינת ישראל. אבל דבר אחד אני כבר לא יכול אחרי ימי גוש קטיף ההם – אני לא יכול שלא לשמוע את הצער, אני לא יכול שלא לכאוב כשלאח שלי כואב, אני לא יכול לזלזל או סתם להיות אדיש. הבטן של אחי כואבת לנו. כדאי לשמוע מה כואב לו. והכי טוב? הכי טוב שנדבר.

דבר אליי

לא תראו אותם על המסך הרועש שמחפש את השערורייה הבאה ואת דברי ההקצנה, אבל מאחורי הקלעים צצים כמו פטריות אחרי הגשם מעגלי מפגשים במקומות שונים בארץ. העם הזה רוצה לדבר ולהיפגש ואי אפשר יהיה לעצור את זה. בתל אביב לפני זמן לא רב, לא הרחק מהמולת ההפגנות, התקיים שיח כזה. חבורת תל־אביבים שפוקדים את ההפגנות ומודאגים בגלל המצב, רובם מכירים סביב הגינה הקהילתית בתל אביב, נפגשו עם חבורת אנשים שחושבים לגמרי אחרת מהם, בראשם הרב שמואל אליהו. הם דיברו שם בכנות ודיברו על הכול, על הפחדים והדאגות, על התקוות והחזון, ולא, אף אחד לא השתכנע כליל מדברי חברו ובאורח קסם שינה את כל עמדתו. אבל קרה קסם גדול מזה: אנשים שהמשיכו לא להסכים דיברו כאחים, הקשיבו בלב פתוח ובמאור פנים. למי שלא היה נוכח שם ומתקשה לדמיין, אני מציע תרגיל פשוט: פתחו את ערוץ הכנסת בכל דיון הנוגע לרפורמה המשפטית, ועכשיו קצת דמיון מודרך - כל מה שראיתם, תהפכו: במקום צעקות ושיסוי – דיבור והבנה. במקום קריאות ביניים – הקשבה. במקום להוציא איש את יריבו בקריאה לסדר בפעם השלישית – אנשים אינם רוצים לצאת מהחדר, כי מעניין להם וטוב להם בהתכנסות הזאת שלא הורגלנו בה. הפגישה ארכה יותר משעתיים, היא לא הראשונה ולא האחרונה, ויש עוד רבות כאלה ברחבי הארץ. ומי יודע, אולי זו מתנה שנקבל מהימים המורכבים הללו.

קשורה בנפשו

לפני ארבע שנים זכיתי להוציא לאור את הספר 'קשורה בנפשו', רומן פרוזה שסובב סביב הסכסוך הישראלי-ישראלי, ימין ושמאל, דתיים וחילונים וכל השסעים. לפני שנתיים הוזמנתי לקיבוץ חצרים להרצאה על 'קשורה בנפשו' לרגל חגיגות המאה למועדון הקריאה בקיבוץ. סיפרתי על יצירת הספר ועל הראייה של העם שלנו כמשפחה, מסוכסכת לעיתים אבל גם אוהבת ובלתי ניתנת להפרדה. בסוף ההרצאה אמרה אחת הנשים מן הקהל את המשפט שכל אדם דתי כבר זכה לשמוע לא פעם: אם כל הדתיים היו כמוך, הכול היה פה נהדר. אמרתי לה: אם כל החילונים היו כמוך גם היה נהדר. צחקה. אמרה: כולם כמוני. אני חילונית, שמאלנית, קיבוצניקית, כמו כולם כאן. צחקתי. אמרתי לה: צירוף מקרים, כל הדתיים כמוני. אני דתי, ימני, מתנחל. כמו כולם שם. אומנם עכשיו אני מתנחל בכפר סבא, אבל שמונה עשרה שנה מחיי הבוגרים התגוררתי היכן שאת מכנה "שטחים".

סיפרתי להם שלפני חודש הייתי בהפגנה בלוד, עמדנו עם דגלי ישראל ושרנו שירי סוכנות תמימים. עם פתיחת מהדורת החדשות הרימו כמה חבר'ה שלט של תנועת כך ושרו מוות לערבים. המצלמות הלכו לשם. רק לשם. ככה זה. אתם לא מכירים אותנו ואנחנו לא מכירים אתכם. במקום לומר הלוואי שכולם היו כמוך, הגיע הזמן להכיר את ה"כולם" הזה לא דרך מסכי הטלוויזיה.

חברת הפקה ביקשה להפוך את 'קשורה בנפשו' לסדרת טלוויזיה. על סף חתימה על חוזה עם אחד מגופי השידור התניתי את החתימה בגבולות ברורים של צניעות. העסקה פוצצה. הצטערתי לפוצץ, יש בי איזו תשוקה לספר את הסיפור הזה שמתנגש עם מה שרואים יום יום בחדשות, אבל לא בכל מחיר. בינתיים הספר עולה כהצגה באולפנות ובישיבות תיכוניות ברחבי הארץ. לצערי אין היצע גדול מספיק של כותבים מתאימים וספריי זוכים מן ההפקר שנה אחר שנה. ובימים האלה, כשעולה ההצגה בטבריה, בבית שמש, בעפרה ובעוד כמה מקומות, וההצגה מתערבבת עם המציאות - פיגועים, הפגנות, דמעות על הבמה ודמעות אמיתיות, אני מתפלל שגם הסוף של הסיפור, זה שפותח פתח לתקווה וחיבור - גם הוא יתערבב עם המציאות.

כנוס

כשמסתכלים על תהליך התשובה במגילה, זה היה הסיפור היחיד שם: המן זיהה שאנחנו מפוזרים ומפורדים, קרעים קרעים, ואסתר אומרת למרדכי "לך כנוס את כל היהודים". זו לא חזרה בתשובה דתית, אין עדיין קבלת תורה מחדש ומצוות, זה יקרה כמעט שנה אחר כך, אחרי הניצחון. בינתיים רק חיבורים. והצומות? גם הם סיפור של ערבות: "וצומו עליי" – אני הולכת להקריב את כל עולמי בעבורכם, אתם צומו עליי. נרגיש זה את כאבו של זה, אחר כך כבר יושט השרביט.

לתגובות: liorangelman@gmail.com

***