"אין שני צדדים, יש צד אחד שהוא התוקפן שהחליט לתקוף את הדמוקרטיה ואת הציבור ואת הזכויות של כולנו, ויש צד שני שמתגונן". את הדברים החריפים הללו אמרה אחת ממובילות המחאה כנגד הרפורמה המשפטית, כשהיא מסבירה מדוע אין שום טעם בהידברות.
המתח בין המחנות בארץ הגיע בימים האחרונים לנקודת רתיחה - מעל פני השטח יש כאן מאבק על כללי הדמוקרטיה, אך מתחת לפני השטח קיים רובד עמוק יותר, בו ארצה לגעת דרך השאלה הבאה: האמנם יש סימטריה בעוצמת הפילוג וחוסר ההבנה בין שני הצדדים?
יהדות חסרת משמעות
בריאיון שהעניק לאחרונה השופט בדימוס אהרון ברק לרוני קובן, נשאל ברק על יחסו ליהדות באופן נוקב, וכך נראה הדו-שיח החשוב:
"קובן: את המשפט העברי-היהודי, אתה מכיר?
ברק: מעט מאוד.
קובן: גמרא?
ברק: מעט, מעט, ואני מצר על כך...
קובן: בא-לוהים אתה מאמין?
ברק: לא.
קובן: אז איך אדם שלא מכיר את המשפט העברי, לא מאמין בא-לוהים, אמונתו הזו הכה ליברלית לא תזלוג בסופו של דבר לפסקי הדין שלו..."
כלומר, ברק מודה בפה מלא שכמעט ואין לו שום מושג ביהדות. השליפה של הפסוק "ואהבת לרעך כמוך" בהמשך הראיון חסרת משמעות, הואיל ואצל השופט ברק היא מייד מתורגמת ומותאמת למושגים של המוסר הליברלי העולמי – תהיה אדם טוב ואל תזיק לזולת. אם כן, זוהי סיסמא יהודית שהופשטה בפועל ממשמעותה האמיתית הכוללת גם את סיום הפסוק: "אני ה'", כלומר, החיבור החזק בין אדם לחבירו בתוך עם ישראל במהלך הדורות התבסס על האמונה באלוקים, שמתוכה גם נובע המוסר היהודי הייחודי והמצוות הקשורות בו.
וזו בדיוק הבעיה הגדולה – ברק מדבר בשם יהדות שהוא לא מכיר, וממילא היא לא תופסת אצלו מקום משמעותי במערכת השיקולים הציבורית. הפלא הגדול הוא שלמרות זאת התעקש ברק לומר של'יהודית' יש אצלו משקל זהה ל'דמוקרטית'. הוא לא שם לב לדיסוננס המובנה שמשתקף מתוכן דבריו. ברק אכן לא חש סתירה בין יהודית לדמוקרטית, כי אצלו אין שום משמעות אמיתית ל'יהודית'. לכן בכל התנגשות בין ערכי הליברליזם החילוני לבין ערכים לאומיים ומסורתיים, יש הכרעה ללא קרב לטובת הליברליזם.
שטח מת והתאונה החברתית
בנהיגה בכביש קוראים לזה 'שטח מת' – למרות שאתה מתאמץ ומתבונן בדריכות במראות הרכב שעומדות לרשותך, עדיין קיים שטח מסוים שחסום לטווח הראייה שלך. ברק חיפש שופט מזרחי מתאים, אך הפריזמה שבה הוא מסתכל על המציאות לא איפשרה לו למצוא אותו. כך מובילי המחאה אינם מצליחים למצוא הצדקה כלשהי בטיעוני הצד השני. לכן, ייאמר על ידם פעמים רבות כי אין עוררין על כך שמערכת המשפט זקוקה לתיקון, אך כאשר עמית סגל יבקש ממשה לדור, פרקליט המדינה לשעבר, הצעה אחת לתיקון שמקובל עליו, הוא ייענה בשתיקה וגמגום.
בכביש, עצם המודעות לכך שטווח הראייה שלך מצומצם מונעת תאונות – אתה זהיר יותר, נעזר במי שיושב לידך הואיל ושדה הראייה שלו רחב יותר לצד הימני, וכך מדגיש לעצמך שאינך יכול לראות מנקודת מבטך את כל התמונה. אך מה קורה כאשר הנהג לוקה בחוסר מודעות ליכולותיו המוגבלות? התאונה היא רק עניין של זמן. וזה מה שמתרחש כיום לנגד עינינו: מבחינת מארגני המחאה – "אין שני צדדים", מבחינת אהרון ברק אין באמת משמעות לצד היהודי במדינה כי הוא בלוע ומטושטש. בחוויתם האישית זוהי האמת ואין בלתה. אין להם עם מי לדבר, כשהם כלל לא מודעים לעומק השיבוש במבט זה על המציאות.
לאן נעלם המאחד?
מה שאיחד את עם ישראל בעשרות השנים הראשונות לקיום המדינה היה "ברית הגורל" (כלשונו של הרב סולובייצ'יק) – היינו, הצורך לשרוד יחדיו אל מול אויבנו הקמים עלינו מבחוץ. התעצמותה המדינית, הצבאית והכלכלית של מדינת ישראל בשנים האחרונות העבירה אותנו בהדרגה ל"ברית הייעוד" – לשם מה אנחנו נמצאים כאן ביחד? בשלב זה, האחדות תלויה בסיפור הייחודי המאפיין אותנו כיהודים. אך דא עקא שהחינוך הכללי זנח באופן הדרגתי את האתוס היהודי לטובת סט ערכים אוניברסלי. גם העולם הדתי והמסורתי מכיר בחשיבותם של ערכים כלליים אלו כ'דרך ארץ' וכביטוי של הליכה בדרכי ה', ולכן הוא דן ועוסק ביכולת ליצור הרמוניה נכונה ביניהם לבין עקרונות יהודיים אחרים. אך אין לו עם מי לדבר כאשר בצד השני כלל לא מבינים את ערכיו המסורתיים-אמוניים שלו.
כל היכולת לדבר בנויה על הנחת היסוד שאני כפרט או כמפלגה לא מסוגל לראות את התמונה השלמה, "סימן רע הוא למפלגה אם היא חושבת שרק עמה הוא מקור חיים, של כל החכמה וכל היושר, וכל זולתה הכל הבל ורעות רוח" (הרב קוק, אגרת יח). הדברנכון לכל צדדי הקשת הפוליטית. דיבור מתוך כנות תמיד מחדד, מחדש ומפרה. אין משמעותו ויתור ונסיגה על ערכיך ומגמותיך החשובות, אלא התרחבות למבט כולל ושלם יותר. אבל בשביל הידברות אמיתית צריך שני צדדים שסבורים כך, וכפי שראינו לעיל כעת זה לא מספיק הדדי. הדברים באו לידי ביטוי באופן קיצוני בדבריו הבזויים של העיתונאי הבכיר בווינט, אטילה שומפלבי, שכתב: "אם כל המני אסייגים של המדינה ירדו לא נשים לב. בלי המחנה הדמוקרטי אתה תגור במערה". כלומר, גם הוא סבור שאין שני צדדים, רק צד אחד תורם ומשמעותי, והצד האחר מיותר...
לרפא את הלב
איך מתקדמים מכאן הלאה? בטווח הקרוב, עלינו לא לחשוש להמשיך להחזיק בערכינו המייצגים את רוב הציבור בעם ישראל ולקדם את יישומם. זו דמוקרטיה ועל כך התקיימו הבחירות. אין זה סותר את ראיית הטוב באחינו בצד השני ושמיעת חששותיהם, גם כשרבים מהם לוקים באטימות. נתפלל שהואיל ו"כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם", הדברים יחלחלו אליהם ויפתחו את ליבם גם כלפינו.
ומהו פתרון העומק למצב מורכב זה? השופט ברק עצמו באותו ראיון, הצביע עליו:
"קובן: איפה אתה נמצא יותר בדמוקרטית או ביהודית?
ברק: אני נמצא יותר בדמוקרטית משום שאני לא מכיר מספיק את המקורות היהודיים. אני מצר על כך. אני הייתי בעד שילמדו יותר יהדות את השופטים שלנו."
גם אנחנו מאוד מצרים על ידיעותיו הדלות ביהדות, של אחד האנשים המשכילים והמבריקים ביותר שידעה האליטה החילונית. מתברר שבלי המכנה המשותף היהודי-זהותי, אין לנו שפה משותפת. מסורת ישראל היא הלב הפועם של עמנו ולא פולקלור חיצוני, ואלו לימודי הליבה החסרים כל כך כיום במערכת החינוך הכללית.לעם ישראל אין אלטרנטיבה אחרת מלבד סלילת דרך לזהות היהודית לחדור לעומק הלב של הציבור החילוני. זו משימה לאומית ראשונה במעלה, ועלינו לפעול בה ככל יכולתנו בכל הזירות. כבר כיום תהליכי ההתקרבות ליהדות מתחת לפני השטח גדולים ומשמעותיים, ובכל זאת עוד דרך רבה לפנינו.
אם אפילו השופט ברק מייחל שילמדו את הציבור החילוני יותר יהדות, לפחות בנושא זה יש סיכוי להסכמה ציבורית רחבה. אולי מכת הברק שפגעה כל כך ביהדותה של המדינהובבסיס אחדותנו, עוד יכולה להתהפך על ידינו לשוק חשמלי שיחזיר את הלב לחיים.
—
הרב דני לביא, הוא ר"מ בישיבה הגבוהה באלון מורה, וראש מכון ידעיה והאתר 'לדעת להאמין'.