הפריט המסתורי ביותר בבגדי הכהן הגדול הוא האורים ותומים.
המסתורין של האורים והתומים מתחיל, כדברי הרמב"ן, בעצם הופעתם. בשונה מכל המשכן וכליו ומכל בגדי הכהונה, משה לא נצטווה ליצור את האורים והתומים ואין אנו יודעים ממה היו עשויים, איזו צורה היתה להם והיכן בדיוק הושמו. ה"א הידיעה שבראש האורים והתומים מעידה לכאורה שהם היו חפצים ידועים, כמו בפסוק "וְנָתַתָּ אֶל הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ" (שמות כה, טז). אלא שברור שהעדות מכוונת ללוחות הברית הידועים ממתן תורה. ואילו האורים והתומים לא נזכרו ואף לא נרמזו קודם לכן.
מפשוטו של מקרא משמע שהם היו חפצים שמשה רבנו צרף אל החושן: "וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה' וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ה' תָּמִיד" (שמות כח ל). כך מפורש גם ביום חנוכת המזבח והקדשת הכהנים: וַיָּשֶׂם עָלָיו אֶת הַחֹשֶׁן וַיִּתֵּן אֶל הַחֹשֶׁן אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים(ויקרא ח, ח).
רוב המפרשים סבורים כרש"י, שמשה טמן בין קפלי החושן כתב ובו השם המפורש. פירוש זה מתאים לפשוטו של מקרא שממנו משתמע שמשה נתן משהו אל החושן. אך מדברי חז"ל במקומות אחדים משמע שהאבנים עצמן היו האורים והתומים, והנתינה של משה היתה הענקת התכונה המיוחדת לאבנים אלו. פירוש זה מסביר היטב מדוע לא מוזכרת כלל עשייתם, שכן לא מדובר בחפץ ממשי, אלא בכוח רוחניהיצוק באבני החושן.
עיקר המסתוריות של האורים והתומים טמון בתפקידם ואופן פעולתם. אמנם לפי המתואר בפרשתנו, לא היה החושן שונה במהותו משאר הבגדים. היה לו תפקיד סמלי-ייצוגי, שתים עשרה האבנים כמנין שבטי ישראל, שאהרן נשאם על לבו בעמדו לפני ה'. חז"ל מוסיפים ומפרשים, שלכל אחד מפריטי הלבוש של הכהן הגדול היה תפקיד של כפרה, והחושן, כיפר על הדינים, ולכן נאמר בו "משפט בני ישראל".
אולם לאורים ותומים היה תפקיד נוסף, פלאי, שנזכר לראשונה בספר במדבר.
בתיאור מינויו של יהושע נאמר: "וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה' עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל הָעֵדָה" (במדבר כז כא). משמע, שהאורים אמורים להדריך את המנהיג של עם ישראל. הוא שואל את הכהן שענה לו במשפט האורים. בדברי חז"ל יש תיאורים שונים כיצד הפיק הכהן את המידע מן האורים והתומים, אולם מידע זה היה נתון לעיניו וללבו של הכהן בלבד, ולמעשה, איש מלבדו לא יכול היה להפיק את המידע הזה ולא ידע כיצד לעשות זאת.
נראה שהשימוש באורים ותומים היה נדיר ביותר. בימי משה לא היה בכך צורך, מכיון שהשכינה שרתה עליו ישירות והוא קיבל את דבר ה' בלא אמצעי מתווך. למרות דברי משה במינוי יהושע, לא נזכר שיהושע פנה לאלעזר לשאול באורים ותומים, אולי מפני שניהל את מלחמת כיבוש הארץ בצו א-להי ישיר. (עירובין סג ע"א). אם כי יש אומרים שלאורים ולתומים היה תפקיד בעת נחלת הארץ בגורל. (בבא בתרא קכב ע"א).
היחידים שעליהם נאמר שעשו שימוש באורים ותומים, מבלי שהוזכרובמפורש בכינוים זה, הם שאול ודוד. אצל שאול נאמר שביקש מן הכהן "הגישה ארון הא-להים" (שמואל א יד יח) ומפרשים שהכוונה לאורים ותומים, כמבואר שם: "הבה תמים" (פס' מא).
אצל דוד מפורש באופן ברור יותר: אחרי ששאול החריב את נוב עיר הכהנים, אביתר הכהן ברח אל דוד המלך מפני שאול, ו"אפוד ירד בידו" (שמואל א כג ו). כשרדף שאול אחרי דוד בקעילה, זימן דוד את אביתר, באמרו לו: "הגישה האפוד". דוד שאל אם שאול ירד אחריו לקעילה ואם לחשוש שאנשי קעילה יסגירו אותו, ונענה לכל אחת משתי השאלות במילה אחת: "ויאמר ה': ירד", "ויאמר ה': יסגירו". פעם שניה, בהיות דוד בארץ פלשתים, הוא שאל בדרך דומה אם לרדוף אחרי הגדוד העמלקי ששבה את כל הנשים והילדים במחנהו, ונענה בחיוב: "וַיֹּאמֶר לוֹ רְדֹף כִּי הַשֵּׂג תַּשִּׂיג וְהַצֵּל תַּצִּיל". (שמואל א ל ח).
מסתבר, שבאפוד שהיה בידי אביתר היה גם חושן, אורים ותומים, ונקטו לשון קיצור, שכן ידוע מן התורה שהם מחוברים אל האפוד.
יתכן שיש גם רמז לכך שהמלך עוזיהו השתמש באורים ותומים: "וַיְהִי לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים בִּימֵי זְכַרְיָהוּ הַמֵּבִין בִּרְאֹת הָאֱלֹהִים וּבִימֵי דָּרְשׁוֹ אֶת ה' הִצְלִיחוֹ הָאֱלֹהִים" (דברי הימים ב כו, ה, על פי פירוש המשך-חכמה לבמדבר כז כא).
מעבר לכך לא נזכר עוד שימוש באורים ותומים. דבר ה' בימי המלוכה נשמע בדרך כלל מפי הנביאים. ולאחר מכן, כפי שנאמר במשנה, לא חזרו עוד להשתמש בהם (סוטה ט יב). ובבית שני כלל לא היו בנמצא(עזרא ב סג).
עיון נוסף בתנ"ך מעורר חשד, שקיימת סיבה נוספת להתמעטות השימוש באורים ותומים עד כדי ביטולו הגמור.
בסוף ספר שופטים מסופר על איש מהר אפרים ושמו מיכיהו, ובקיצור – מיכה, שהקים מקדש מתחרה למשכן שילה: "וְהָאִישׁ מִיכָה לוֹ בֵּית אֱלֹהִים וַיַּעַשׂ אֵפוֹד וּתְרָפִים וַיְמַלֵּא אֶת יַד אַחַד מִבָּנָיו וַיְהִי לוֹ לְכֹהֵן" (שופטים יז, ה).
בהמשך, מינה מיכה לכהן במקדשו נער לוי שהגיע מבית לחם. חמישה סיירים משבט דן שהלכו לחפש נחלה חדשה לשבט, עברו בביתו של מיכה, וביקשו מן הנער הלוי שישאל עבורם באלהים אם יצליחו את דרכם, והנער הלוי השיב להם בשם ה', שיעלו ויצליחו. לאחר שהצליחו במשימתם לקחו את הנער הלוי, עם כל אביזרי הפולחן שלו, הביאו אותו איתם לנחלתם החדשה בצפון הארץ, והפסל הזה המשיך להתקיים כמקום פולחן כל ימי היות בית הא-להים בשילה (שופטים יח).
התרפים של מיכה לא היו פסלים, שכן בהמשך הסיפור קיימת הבחנה ביניהם: כִּי יֵשׁ בַּבָּתִּים הָאֵלֶּה אֵפוֹד וּתְרָפִים וּפֶסֶל וּמַסֵּכָה (שופטים יח, יד). מסתבר, שאפוד ותרפים מילאו אצל מיכה והנער הלוי את התפקיד שהיה נתון לאפוד, לחושן ולאורים ותומים במשכן ה'. השימוש ב"תרפים" במקום המונחים המוכרים מפרשת תצוה מיועד להבחין בין עבודת ה' לעבודת האלילים. "תרפים" הם כלי פולחן של עבודה זרה, כידוע עוד מימי רחל שגנבה את התרפים אשר לאביה. כשהנביאים מוחים נגד עבודת האלילים שפשתה בישראל וביהודה, הם משתמשים בין היתר במונח תרפים: "כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ אָוֶן וְהַקּוֹסְמִים חָזוּ שֶׁקֶר" (זכריה י, ב). מכיון שבסופו של דבר המענה אינו תלוי בחפץ עצמו, אלא בתובנה של הכהן, והשואל שומע תשובה מפי האדם ולא מפי האל, יכולים כהני פסל מיכה לספק מענה הניתן כביכול בשם ה' לא פחות מכהני המשכן בשילה והמקדש בירושלים.
הנביא הושע מרמז לטשטוש בין האורים והתומים לבין התרפים: "כִּי יָמִים רַבִּים יֵשְׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵין מֶלֶךְ וְאֵין שָׂר וְאֵין זֶבַח וְאֵין מַצֵּבָה וְאֵין אֵפוֹד וּתְרָפִים" (הושע ג, ד). הושע מנבא על תקופת אבדן המלוכה וחורבן הבית, אבל משתמש במונחים דו-משמעיים, כדי לרמוז על סיבת החורבן. זבח – במקדש, ומצבה – שנאסרה, אפוד – שיכול להיות אצל הכהן הגדול, ותרפים – ששימשו גם את כהני פסל מיכה.
נמצאנו למדים שכשם שבימי הנבואה, עמדה כנגד נביאי ה' התופעה של נביאי השקר, והעם התקשה להבחין בין אלו לבין אלו, כך גם לאורים ותומים היתה חלופה שקרית. חמור מכך, גם במשכן ה' יכול היה כהן שאינו ראוי, לזייף את המסר של האורים והתומים ולהציע מענה מעצמו, מבלי שהיו לו השגות רוחניות להבנת דבר ה' מן האורים. לא רק החלופות הזרות, אלא גם התערערות האמון בכהונה, יכלו להיות סיבה לנטישת השימוש באורים ותומים. (עי' במשך חכמה הנ"ל).
נמצאנו למדים ש"הסתר פנים" אינו חידוש של ימי הגלות, אחשוורוש, אסתר ומרדכי. גם בימים שהשכינה שרתה במחנה ישראל, היו גורמים רבים שהבטיחו את קיומה של הבחירה החופשית, בין הקשבה לדבר ה' לבין הליכה בדרך אחרת, פסולה. בעיקרו של דבר, מימי חטא העגל ועד היום, ההחלטה ללכת בדרך ה' ולשמוע בקול נושאי דברו, אינה פשוטה וקלה, אלא מחייבת מאמץ של התבוננות, זיהוי האמת ובחירה בה.
זוהי השאלה המסתורית מכל: כיצד מזהים את קול האמת הקורא לנו בשם ה'.
--