כתב הרמב"ם בהלכות מגילה (פ"ב ה"יז): "מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה, שנאמר להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים".
על כן מצאנו לנכון ליחד בעניני הפורים חלק נכבד למצות מתנות לאביונים ולהעמיק בענין הצדקה, כפי שהגה הראי"ה בכמה מכתביו:
על העוני אנו מביטים משני צדדים, מצד העני המקבל ומצד החברה הנותנת, לגבי העני העוני הוא רע ומר, "כל המצפה על שולחן אחרים עולם חשך בעדו, וחייו אינם חיים" (ביצה לב ב) על כן אמרו: "עני חשוב כמת" (עיין נדרים סד ב).
אבל שונה הוא העוני משאר משאר פגעי האדם כמו מות, חולי, יסורין, תשישות, עצבות וכדומה, שהם חסרונות באדם עצמו, ואילו העוני הוא חסרון במצבו הכלכלי של האדם, ואעפ"י שהוא לכאורה חסרון חיצוני בלבד, ראו חכמינו בעוני מפגע שאין קשה ממנו: "אין לך מדה קשה כעניות, שכל מי שהוא מדוקדק בעניות כאילו דבוקין בו כל היסורין שבעולם, וכאילו באו עליו כל הקללות שבמשנה־תורה, ואמרו רבותינו: אילו נתקבצו כל יסורין לצד אחד והעניות לצד אחד, העניות מכרעת מכולן". (שמו"ר פל"א יד) ואמרו: "דקדוקי עניות הוא אחד משלושה דברים המעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו" (עירובין מא ב) כל זאת מצד העני, אבל איך צריכה החברה להסתכל על העוני?
כמה סיבות לעוני, יש עוני שהוא כעונש על חטא, "נותן לרשע רע כרשעתו", אבל גם אז אל לנותן הצדקה להסתכל על העני מלמעלה למטה, כמי שמטיב משלו לזולתו ונותן לו מתנת חנם, אדרבא, על כך אמרו במשנה: "תן לו משלו, שאתה ושלך שלו" ופירש זאת רבינו יונה: "כי ממון האדם פקדון הוא בידו משל הקב"ה, אלא שיש יתרון בו על שאר הפקדונות, שיכול לקחת ממנו די צרכיו והשאר יתנהו, באשר רצון המפקיד מלך מלכי המלכים הקב"ה אשר ציוהו, ויש לשמוח הרבה מאשר יכול להנות מן הפקדון די צרכיו וכי יעשה רצון בעליו מן הנשאר".
אבל ישנם עניים שאינם אשמים במצבם, שהעוני אינו עונש על חטאם, אלא אדרבא הם ממלאים בסבלם תפקיד לטובת החברה כולה, כמו שאמרו: "יש לבעל דין להשיבך ולומר לך: אם אלקיכם אוהב עניים הוא מפני מה אינו מפרנסם? אמור לו: כדי שניצול אנו בהם מדינה של גהינם" (ב"ב י א) ובמדרש אמרו: "יותר ממה שבעל־הבית עושה עם העני העני עושה עם בעל־הבית, שנאמר: 'שם האיש אשר עשיתי עמו היום בעז' - 'עשה עמדי' לא כתוב כאן אלא 'עשיתי עמו'." (ויק"ר לד)
ובתנחומא (משפטים ט): "אמר דוד: רבון העולמים 'ישב עולמך' - תיישב עולמך בשוה, (תיצור שיויון בין) העניים והעשירים, א"ל הקב"ה: אם אעשה עולמי שוה ויהיו כולם עשירים או עניים מי יוכל לעשות חסד?". בדרך הזו מבאר הראי"ה את הדרך שעל החברה להסתכל על העוני ונתינת מתנות העניים, לא כחסד וחנינה, אלא כחובה משפטית של גמול על הטובה שהעני עושה לחברה.