החווה של ניסים ממוקמת בצפון הנגב, ושומרת עבורנו על אלפי דונמים של קרקע, של אדמת ארץ ישראל.
ניסים הוא אחד מעשרות חוואים אמיצים ומסורים, שקיבלו מהמדינה חוזה קצת מוזר: לפי החוזה הם שומרים על שטחי קרקע עצומים באמצעות מרעה, אבל המדינה, אותה מדינה, לא מאפשרת להם להתגורר בתוך אותם שטחים, בצמוד לעדרים.
כמובן, שהאיסור הבלתי-אפשרי הזה, הופך את החוואים לעבריינים-בעל-כורחם, כי איך אפשר לשמור על השטח בלי להיות בו, ואיך אפשר לטפל בעדר בלי להימצא בסמוך אליו באופן שנותן מענה לגניבות, לטרור חקלאי, ואפילו רק להמלטות? רק בשבועיים האחרונים הניס ניסים פעמיים פורעים רעולי פנים שפלשו לאדמות החווה. איך יעשה זאת בלי להיות בשטח?
את העוול הזה כלפי החוואים, אנחנו מתקנים בימים אלה בכנסת באמצעות חקיקה. "חוק הסדרת מגורי מגדלים בחוות מרעה" עבר בקריאה טרומית, בתמיכה רחבה הכוללת גם חברים מהאופוזיציה.
אני מתבוננת מוקסמת בניסים, ובמרחבים המוריקים שעל שמירתם הוא מופקד, ושואלת את עצמי: מי יפה יותר? אנשים יפים כל כך ששומרים במסירות שכזו על ארץ יפהפייה, ועונה לעצמי שבעצם אי אפשר להפריד ביניהם, ובאמת אי אפשר. ניסים חייב להיות מסור לשטח עליו הוא מופקד, בניגוד לרובנו שעבורם הבית הוא עוגן, ממנו אנו יוצאים לעבודת יומנו, ושאר פעילויות במרחבים אחרים, יוצאים - וחוזרים, ניסים, ושאר החוואים, חייבים להיות כל הזמן נוכחים בשטח. זה כל כך מנוגד לאורח החיים המודרני שאליו אנו רגילים, אפילו משועבדים. אני מתבוננת על תנאי החיים הפשוטים, המיני-מינימליים של ניסים, וחושבת לעצמי: על כמה דברים הם מוותרים, ניסים וחבריו הרועים, וכמה הם מחוברים לארץ הטובה הזו, שומרים עליה עבורנו, ומחברים במסירותם גם אותנו אליה?
"ועשית על החושן שרשות גבלות מעשה עבות זהב טהור" - על המילה "שרשות" אומר לנו רש"י: "לשון שרשי אילן, המאחיזין לאילן להאחז ולהיתקע בארץ".
אני קוראת את דברי רש"י שנכתבו בגלות צרפת, בימים בהם לא ניתן היה אפילו לחלום על יהודים שמעמיקים שורשים בארץ, וחושבת לעצמי: איזה נס הניסים הזה! איזה נס שהוא קיים, איזה נס שהמדינה שלנו הוקמה כאן בארץ אליה כספנו בשנות גלותנו, ואיזה נס שניסים ממשיך להאחז ולהיתקע בארץ, למרות שהמדינה שלנו מתעמרת בו, וגם למענה.
אני מבטיחה לניסים, ולעצמי, שאנחנו נשנה את המציאות האבסורדית הזו, נשנה בחקיקה, כדי שספר החוקים - שהוא הקוד המוסרי שלנו - יביע הערכה וחיבור לניסים ולשאר החוואים, ולא להפך, כמו שאומר רש"י: "אף אלו יהיו מאחיזין לחושן, שבהם יהיה תלוי באפוד".
אני מחזקת את ניסים ומבטיחה לו שאו-טו-טו המדינה אתו, וניסים עונה לי שהוא יודע ומרגיש זאת, למרות שהחקיקה עוד לא הושלמה, וכך גם התב"ע שלו: "היום, להבדיל מהעבר, אני מרגיש שאנחנו נמצאים במקום טוב שבו מכירים בנו ולא מנסים להערים עלינו קשיים. מכירים בכך שאני שומר השטח של החווה, אבל גם שומר על השטח מסביב. אני מרגיש שאני סוג של נציג של מדינת ישראל בשטח. אני לא רוצה להיות עבריין. אני בן אדם נורמטיבי ואין לי עניין בזה. העובדה שהיום אני לא צריך להסתכל בדאגה לכיוון שער הכניסה בחשש שיגיע מישהו שירצה לפנות אותי, מקלה עליי מאוד" - כך אומר לי ניסים, הנס המהלך הזה.
ואני מקשיבה לניסים וחושבת גם על גיבורי אביתר, שמנסים בכל כוחם "להאחז ולהיתקע בארץ" ובקרוב מאד הממשלה - ששולחת כוחות מג"ב לגרש אותם מאביתר, תבוא ותקים בעצמה את אביתר כבנין עדי-עד; וגם על הנשים הגיבורות מגב ההר שעומדות יום יום בפקקים בחווארה, ויודעות שהן תקועות בפקקים בגלל שהן נחושות "להאחז ולהיתקע בארץ", והממשלה מחויבת לשנות את תנאי-הנסיעה הבלתי-סבירים האלה וגם תעשה זאת בקרוב; וגם על גיבורי דובב שבגבול הצפון, שבביקורי אצלם לפני שבועיים הבטחתי שהמדינה תגיע סו"ס ממש בקרוב לעזור להם במאמציהם "להאחז ולהיתקע בארץ", אחרי שנים רבות שהם מרגישים נזנחים כל כך על ההר הטוב בו נאחזו; וגם על גיבורי ההתיישבות הצעירה שזוכים עכשיו, אחרי עשרים שנה ויותר, להכרה רשמית ולהסדרה ע"י המדינה, שמתגייסת להשתתף במלוא כוחותיה במפעל ההאחזות-בארץ שלהם; וגם על גיבורי חומש, שמלווים בימים אלה בלב נרגש את תהליך החקיקה הבלתי-יאומן של החוק שלהם; וגם על חלוצי הישובים החדשים בנגב שאנחנו מקדמים עכשיו בכל הכח, אחרי שנים שהם הרגישו כל כך בודדים וכמעט נואשים במאבקם "להאחז ולהיתקע בארץ"; ויכולתי להמשיך את הרשימה עוד ועוד. אני חושבת על כל אלה ואומרת לעצמי: בשביל זה אנחנו כאן, בשביל לחבר את עם ישראל כולו, ואת מדינת ישראל הרשמית, לאותם חלוצים ולאותה משימה לאומית של "להאחז ולהיתקע בארץ", וגם אם זה יקח עוד זמן (ונשתדל שכמה שפחות) - זה מה שקורה עכשיו, וזה התפקיד שלנו.