חנה בהגון, אימו של נועם מנחם בהגון ז"ל שהיום, י"ב באדר, מציינים 20 שנה לנפילתו, מתארחת אצל דודו סעדה.
חנה מספרת: "נועם נער בן 17 היה בפולין וכתב שם יומן מסע. להוריי שהיו ניצולי שואה היתה התנגדות למסע, אבל אמרתי להם - זה רצונו ונכבד אותו. המסע לפולין היה מסע משמעותי מאוד בחייו. הוא מגיע לכל מקומות ההשמדה כותב ושואל 'איפה היה ה' בשואה'? וגם עונה לעצמו - מי אני שאשאל את זה'. הוא כותב: 'אתם הצדיקים פה קבורים לא לשווא, אנחנו דור ההמשך ואנחנו נמשיך ללכת בדרכי הצדיקים ותלמידי החכמים שגרו בעיירה זו".
''בדיעבד אבי שמח לקרוא את היומן שלו, וגם כתב לו: 'אני גאה בך למרות שאני לא חושב שצריך לפרנס את הפולנים. אני גאה שהחלטת לעשות את המסע הזה'. הסבא מרגיש שנקם בהם. יש דור המשך. הנכד שלו חזר עם הרבה תובנות וזיכרונות. המורה שלו כתבה - לראות את נועם בפולין מתבודד: "מאה תשעים סנטימטר והרבה יותר נועם".
נועם מנחם בן הזקונים של חנה ובני בהגון, למד בישיבה התיכונית בחיספין ואחר כך המשיך לישיבה בעתניאל. שם מצא את מקומו, התחזק בלימוד התורה ואהבת הארץ. הוא התנדב ב'אילן' מסר את נפשו לכל הפעילויות בהם האמין.
חנה מוסיפה: "שנה לפני פטירתו איבדנו את חתננו. בעלה של אפרת בתנו, נהרג. אפרת נשארה עם ארבעה ילדים בגילאי שנה עד עשר, ונועם מחליט לסייע לאחותו. הוא מוציא את הילדים בכל הזדמנות, עד לגיוסו. נועם התגייס לחיל השריון , היה יכול להיות ג'ובניק עקב ציסטה ברגל אבל לא היה מוכן לוותר".
נועם נפל בפעילות מבצעית סמוך לדוגית שבחבל עזה, כשהטנק שלו עלה על מטען. יחד עם נועם נהרגו שלושת חבריו לצוות הטנק: סמ"ר דורון כהן, סמ"ר איתי מזרחי וסמ"ר אלכסיי בליצקי – פסיפס שלם של עם ישראל. חנה מספרת בכאב: "אני מטלפנת אליו בשישי בבוקר, ולא ידעתי למה הוא כל כך דרוך, ולמה הוא נשמע לא טוב, ושאלתי מה קרה? והוא ענה לי -אני בסדר. מירון בני אמר לי: 'אמא תפסיקי לחפור, הכל בסדר'. ואז לפני שבת דיברנו שוב והוא היה נשמע מדהים. אמר לי שמגיע ביום ראשון, סיים ב'שבת שלום', ואלה היו המילים האחרונות ששמעתי ממנו.
'''אותו לילה היה לי חלום שהבית מלא אנשים. עשרה לשתיים בצהריים דפיקה חלושה בדלת, אמצע סעודת שבת, בעלי קם לפתוח ואני אומרת לו: 'בני, אל תפתח'. בדלת יש משלחת מהצבא. אנחנו מבינים מיד. זה הרגע בו חרב עולמנו. זו השבת הכי שחורה שיכולה להיות לכל אמא בישראל. אין מילים לתאר את המכתש שנפער בלב, את הבור השחור אליו אנחנו נופלים".
בשנה האחרונה לחייו נועם היה בהרבה מאוד לוויות ופיגועים. ארבעת התלמידים שנהרגו בישיבת עתניאל - נועם עבר מלוויה ללוויה. וכתב: "הדבר העיקרי שניקח מהנפטר וניישם בחיינו - זו תהיה ההנצחה האמיתית". ועם המסר הזה שהוא כתב אנחנו הולכים מעבירים ומנציחים כבר עשרים שנה. הדברים העיקריים שתיקחו מדמותו של נועם, התכונות, העזרה לזולת, כיבוד ההורים, ההתנדבות אהבת העם הארץ והתורה, אם תיקחו תכונה אחת זה יהיה ההנצחה העיקרית. כך אנחנו מחיים את נועם שלנו, הי"ד.
חנה מספרת על ההנצחה, ועל המשפחה שנותנת כוחות: "ברגעים מסוימים אני חושבת שאין לי כוחות. אני נשברת וקמה. אבל בחרנו בחיים. זו בחירה לא קלה שמדי יום בוחרים בה מחדש. ב"ה יש לנו משפחה מקסימה, ילדים נכדים ונינים. הילדים נותנים לנו עוצמות וכוח".
האזינו לנו בספוטיפיי ובגוגל פודקאסט.
האזנה נעימה.