שתקתי עד עכשיו. לפעמים כשאין מילים, אני דבק בתפילה, בתקווה ובעשייה של טוב.
כשאין פתרונות טובים לקחתי על עצמי להרבות באהבת חינם. ככה אני, בורח למקומות הפשוטים בחיים.
אף פעם לא הטסתי מטוס קרב, לא ניווטתי ספינה ולא הובלתי חטיבת טנקים, בסך הכל הייתי לוחם בסיירת גולני. אני ביחד עם שלושת אחי הגדולים.
שניים מהם נפלו כדי שבין היתר כל אחד ואחת מאיתנו יוכלו לצאת ולהפגין על כל דבר שכואב לנו במדינה. להפגין בלי לפחד ממחבל שמחכה מעבר לפינה.
ואני מתחנן - אל תכניסו את צה"ל למשוואה המקום היחיד שבו לא רלוונטי מי אתה, במה אתה מאמין ומה הדעות שלך.
המקום היחיד שעדיין מראה לכולנו מה כוחה של מטרה משותפת. במקום הזה, בצבא שלנו, אין מקום לסרבנות - לא בסדיר ולא במילואים.
כי פשוט אין לנו את הפריווליגיה לתת לאויבים שלנו לחשוב שאגרוף הברזל של צה"ל הולך ונחלש. אפשר להתווכח אפשר להפגין אפשר למחות הכי חזק, הכי בקול, הכי בעצמה אבל בחייכם - תעזבו את צה"ל בשקט.