בשבועות האחרונים השיח הציבורי הפך לתיבת תהודה של פחד, שמייצרת חרדה מפני הבלתי ידוע. קל להתמסר לחרדה, היא בעלת לוגיקה הגיונית לחלוטין שאומרת בעצם שהכיוון אליו המציאות הולכת אינו לשביעות רצוני, ומכיוון שהעתיד בלתי ידוע באופן תמידי, אז ככל הנראה המצב רק הולך להידרדר.
הבעיה היא שאותו פחד מזין את עצמו בעצמו והוא רק עלול להגדיל אותו יותר ויותר, עד אינסוף. בשבועות האחרונים הפאניקה הפכה להיות המציאות עליה כולם מדברים. הניתוק מהמציאות הולך ומעמיק, כיוון שהיא בעלת יכולת הדהוד אינסופית.
פרופסור או שר לשעבר אומר אמירה בעלת פאתוס וטרמינולוגיה של פחד, וזוכה מיידית לחשיפה תקשורתית וחיבוק מסביבתו הקרובה. וכך גם פרופסור או שר לשעבר מהצד ההפוך לו מגיב מתוך אותה חרדה. יש כאן אנשים שעובדים קשה כדי שנפחד בלי הפסקה. זו לא השערה או פרשנות שלי, מספיק שתפתחו כל ערוץ טלויזיה, אתר חדשות או תחנת רדיו. הכל נמצא שם ובווליום שכבר לא מאפשר להקשיב להם. כך אנו שומעים שוב ושוב את ההדהוד של פאניקה וחרדות סביבנו במקום להתייחס למציאות עצמה.
ובמציאות עצמה אני רוצה לעסוק רגע בפחד אמיתי, לא בפאניקה שממציאים עבורנו. בשלושת השבועות האחרונים חמש עולמות שחיו, פעלו ויצרו נעצרו לבלי שוב. האחים הקטנים למשפחת פאלי מהפיגוע בירושלים, האחים הצעירים לבית משפחת יניב מהר ברכה ואילן גנלס מהפיגוע בצומת בית הערבה הי"ד היו כל אחד עולם ומלואו.
כאמא לשני ילדים קטנים, החזקתי את הבנים שלי קצת יותר קרוב השבוע. אני מניחה שכל אם יהודיה החזיקה את הבנים שלה קצת יותר קרוב השבוע. והשבוע גם הבנתי, בין כל המחאות, השיבושים והפיגוע שהגיע הזמן לשחרר את הפאניקה הזאת. המציאות מורכבת מספיק גם בלי הכרוניקה של החרדה ש"משבשת" אותה.
יש הבדל עצום בין הפאניקה המלאכותית, לבין הפחד הכמהי המציאותי. יש את ה-לא נודע שמנסים לייצר לנו וסביבו מייצרים פאניקה, ויש את המציאות האמיתית. לצערי, סביב הפאניקה יש מערכת שלמה שרק רוצה להאכיל ולהזין בתוצרים שלה אך יותר מצער שיש מי שמוכן גם לאכול.
המונח שבו בחרו מארגני "יום השיבוש", המבקש ליצור שיבוש למציאות הוא מדוייק להפליא. השיבוש הגדול הוא הכיסוי למציאות עצמה המנסה לטשטש את מה שבאמת קורה. אכן, עוצמת הפקקים הייתה קטנה משמעותית ממה שהמשטרה הזהירה ערב קודם. אפילו כוחות הרשות המבצעת הושפעו בהערכותיהם מתיבת התהודה של החרדה.
קחו לדוגמא את אירוע המספרה בכיכר המדינה. זה היה אירוע שנוצל לגמרי על ידי גורמים מהצד שמתנגד למחאה. זה לא שלא עזרו להם המוחים שיצרו את הבסיס הנוח להסביר שאשת רה"מ נמצאת במצור ואין יכולת לחלץ אותה. הניסיון לייצר פאניקה כאילו עוד שניה האסון הכי גרוע עלול לקרות שירת היטב את שני הצדדים, אבל היה קלף בידי מתנגדי המחאה להראות המוחים חצו את הגבולות. התיאטרליות של ההמתנה במשך שלוש שעות על המספרה בכיכר המדינה כניראה זוהתה במהירות והנכיחה את עצמה במידה ראוי בתקשורת. הנה שוב, הכרוניקה של החרדה גם פועלת לצד השני.
ובאמת, הגיע הזמן להפסיד להדהד פחד. המציאות הישראלית מאתגרת מאי פעם, איראן, אנטישמיות, פיגועים, עזה, כלכלה, מדינאות. את המשאבים האזרחיים של מדינת ישראל יש להשקיע בעשיה למען חיזוק העם והארץ הזאת במקום לכלות זה את זה בלופ של הפחדות אינסופיות.
ואני מציעה במקום דיבורי סרק על אחדות, לעשות אחדות באמת. בואו נהיה אדיבים זה אל זה דוקא בימים אלה. כבדו אחד את השני בכבישים, חייכו בכניסה למעלית, נסו לייצר שיח אחר במקום העבודה, ארגנו מפגשים חברתיים נטולי שיח פוליטי, חלקו משלוחי מנות דוקא למי שלא נוח לכם איתו. תייצרו אחדות אמיתית.
אני לא בוחרת בין אף צד. אלא מניחה את האפשרות השלישית והיא להפסיק להדהד את הפאניקה שנכנסו אליה בשבועות האחרונים.
תירא-אל כהן, מנכ"לית ומייסדת "קדמה - התיישבות צעירים"