דווקא בתקופה הזו אני מרגישה שזה הכי חשוב לצאת לשליחות. לקרב את היהודים בתפוצות ליהדות ולארץ ישראל. להביא את ישראל האחרת, זו שלא שומעים בחדשות. להביא את עצמנו, להרבות אהבה וללמד מתוך המקום הזה.
יצאנו לשליחות ברומא. אלישיב, ילדיי המתוקים שהם (4), יהודה דוד (2) ואני.
גרנו בפרדס חנה, אלישיב עסק בתחום המכירות ואני הייתי מורה ללשון בתיכון ואיפרתי כלות.
ללמד בארץ אחרת זו חוויה אחרת, זו חוויה של להיות חלק ממשהו גדול. אנחנו מייצגים כאן ציבור גדול. אנחנו שליחים של ארץ ישראל. אני מורה במשרה מלאה, במקום אחר, כזה שמביא איתו כל כך הרבה חוויות. התלמידים מתעניינים במצב בארץ, מחוברים פה ליהדות בדרך מיוחדת, כזו שמלמדת גם אותי. מאוד חשוב לי ללמד עברית בעברית, מתוך האהבה הגדולה לשפה הזו.
בישראל לימדתי לשון לבגרויות והיה לי חשוב להספיק חומר, ללמד אותם הכי טוב כדי שיעברו את הבגרות וירגישו בטוחים כשהם מגיעים למבחן, כאן המטרה שלי היא ללמד עברית, ועדיף בנחת. כאן אנחנו לומדים מהבסיס. המטרה שלנו היא לדעת עברית, לדעת יהדות וישראל ועברית מדוברת. חווים את שיעורי העברית כמיקס שלם של רגשות שקשורים לכל כך הרבה דברים.
התלמידים מאוד מתרגשים כשאני מביאה צד אחר של פעילות, ליצור חוויה קצת אחרת בשיעורים, ללמוד היסטוריה בזווית שונה מהרגיל. והם מחוברים.
יצאנו לשליחות משפחתית עם מטרה אחת - לתת לעם ישראל מעוד כיוון. עזבנו מקומות עבודה טובים, משפחה תומכת ויצאנו לרומא. אני כשליחת הוראה בבית הספר היהודי מטעם ההסתדרות הציונית העולמית, ואלישיב כשליח הסוכנות היהודית מטעם בני עקיבא.
עיר כל כך שונה ואחרת. עם שקט אחר, שלווה אחרת. מצאנו את עצמנו רצים, מתכננים יעדים, והבנו שכאן? הקצב הוא לגמרי אחר. כאן לכל דבר לוקח זמן לקרות, כאן אין דבר כזה לקחת קפה לדרך, הם לא מבינים את הסיבה. כי קפה? שותים בישיבה, בנחת. והנחת…… אוי הנחת. ולהרים כאן פרויקטים זה אירוע לגמרי אחר, צריך להתאים לקצב הזה.
החשש הראשוני היה על הילדים. איך יסתדרו, האם יהיה להם טוב. האם הגן מחבק, האם יכילו את הקשיים הראשונים? חיפשנו דוברי עברית, כאלה שיקלו קצת על ההתחלה. מצאנו בודדים, אבל כאלה שהרימו אותנו בכל פעם ועזרו לנו בכל דבר הכי קטן שביקשנו. אנשים טובים. אוהבים. חמים.
ההתחלה היתה קשה. הכל פה כל כך שונה, התרבות, המנהגים. שלוש שעות מהארץ - אבל שונה כל כך.
בית הספר שונה, הכיתות כאן שונות, אופן הלימוד שונה, וגם אני, הייתי שונה להם מאוד. מורה שמדברת רק בעברית, כזו שנראית קצת אחרת.
אחרי 3 חודשים הילדים די מצאו את עצמם, התחילו לזרוק מילים באיטלקית, מצאו חברים חדשים ואוהבים.
וממצב שאני דואגת, הבנתי שהמסע הזה נכון גם להם. "אמא, גם אני שליחה!" שהם אומרת לי בכל פעם.
משהו בלב נרגע. אפשר להמשיך.
ולמה יצאנו לשליחות?
סבא וסבתא שלי, שעלו מתימן, עשו שליחות דרך ההסתדרות הציונית העולמית. שניהם היו מורים שליחים מדהימים בקהילות יהודיות בצפון אמריקה. אחיותיי יצאו גם הן לשליחות. עניין השליחות היה אצלנו תמיד. ללמד עברית, לתת לעם ישראל שבתפוצות, ולחבר לארץ ישראל מהמקום האישי שלנו. בנוסף, אמא של אלישיב עלתה מוונצואלה, וסיפרה כמה השליחים היו חלק מהחיבור שלה לארץ.
יצאתי לשליחות כבת שירות במונטריאול מטעם בת עמי, ובמקביל, אלישיב ואני היינו חברים. אחרי החתונה, היה לי ברור שאעשה עוד שליחות כמשפחה. לאלישיב לקח 5 שנים להתרגל לרעיון ובסוף הוא זה ששכנע אותי ;)
תהליך המיון היה מורכב מכמה שלבים ומאי ודאות לא פשוטה. היינו עם הרבה אמונה בדרך ובמטרה. ובעיקר עם תפילה גדולה שנהיה שליחים טובים.
יצאנו. ועם כל הקשיים, אני הכי שמחה בעולם.
בפורים הזה אנחנו מתנדבים בבית החולים היהודי ביחד עם הנוער שלנו, לוקחים חלק באירוע של הקהילה כאן יחד עם עמותת ׳אור למשפחות׳ שמטרתה היא לחזק משפחות שכולות. נקיים את סעודת פורים ונחגוג יחד.
דווקא בתקופה הזו אני מרגישה שזה הכי חשוב לצאת לשליחות. לקרב את היהודים בתפוצות ליהדות ולארץ ישראל. להביא את ישראל האחרת, זו שלא שומעים בחדשות. להביא את עצמנו, להרבות אהבה וללמד מתוך המקום הזה.
רוצים גם אתם לצאת לשליחות? לחצו כאן להגשת מועמדות
