סרבנות הטייסים

הודעתם של אנשי טייסת 69 של חיל האוויר שלא יתייצבו למילואים הינה לא פחות מדרמטית.

מדובר בטייסת מפוארת שהוקמה עוד במלחמת העצמאות, שלחמה במלחמות ישראל והשתתפה בהפצצת הכור הגרעיני בסוריה, ואשר אליה השתייך גם רון ארד.

גם לרבים מטייסי המילואים שלה עכשיו – אלה שחתומים על ההודעה – יש רקורד מפואר. והודעתם מצטרפת להודעתם של מאות לוחמי מילואים במערך המבצעים המיוחד של אמ"ן מהשבוע שעבר. 

התגובה הפבלובית של הימין לא איחרה לבוא. כך, למשל, עיתונאי מקור ראשון וישראל היום אריאל כהנא הנגיד את המהלך של הטייסים להימנעות של חיילי ישיבות ההסדר מלציית להוראת סירוב פקודה של רבנים במהלך ההתנתקות.

לטענתו, בעוד שהחיילים הדתיים עמדו במבחנים קשים ולא סירבו, הרי ש"בצומת המשמעותי הראשון שניצב בפני הקצה החילוני-שמאלני, גם יש סירוב פקודה ושירות, וגם יש גיבוי ממובילי המחנה. מביש".

נעזוב רגע בצד את זה שב-2017 שר האוצר, זה שקרא לאחרונה למחוק את חווארה, ובוודאי יקרא בקרוב להשאיר את צה"ל מחוץ למחלוקת, קרא לבני הנוער הדתיים לא להתגייס לצה"ל בגלל... תחזיקו חזק...השוויון המגדרי שהשתלט על הצבא. הבעיה בפוסט היא בכלל שהוא מלא בנקודות עיוורון. 

ראשית, לא מדובר בקצה החילוני-שמאלני. הקצה השמאלני הזה כלל לא מתגייס מסיבות עקרוניות מצפוניות שקשורות בכיבוש, בדיכוי של מיליוני פלסטינים בשטחים. מדובר בטייסים, שמתנדבים כבר שנים לשירות המילואים, שהרי כידוע לכולם- מי שלא רוצה לעשות מילואים לא עושה, ואשר כלל הנראה מצביעים לכלל המפלגות הציוניות.

קשה לחלקים בימין לקבל את העובדה שרוב העם לא רק מתנגד להפיכה המשטרית אלא גם מבין שהיא מהווה איום חמור ומיידי על לב הדמוקרטיה, ונראה שנח להם לצייר את התגובה כ"שמאל קיצוני". 

שנית, המבחן שהחיילים הדתיים עמדו בו לא היה קשה מדי, משום שעשרות רבות של רבני הציונות הדתית קראו שלא לסרב פקודה והתנגדו לפסק ההלכה של הרב אברהם שפירא שקרא לסירוב פקודה. 

שלישית, על אף הכאב שחשו רבים בעת ההתנתקות, כאב בו אני לא מזלזלים, מדובר במדיניות שהוציאה אל הפועל ממשלת ימין ואשר שום דבר בה לא נגע בשינוי כללי המשחק הדמוקרטי. פינוי שטחים נעשה מספר פעמים לפני כן, ובחלק מהפעמים, למשל ימית, לא היה מדובר באירוע פחות כואב מאשר בהתנתקות. מי שהתיישב בגוש קטיף דווקא הבין היטב מה הוא עושה, הבין שהוא ממקם את ביתו באזור שנוי במחלוקת פוליטית, ידע היטב שייתכן שיפונה, ועל אף כל זאת, זכה לפיצוי נדיב (ובגץ זכור לטוב כמי שהגדיל עוד יותר את הפיצויים שהממשלה העניקה מלכתחילה, וזאת בניגוד לבגץ בימי פינוי ימית – אליו הימין מתגעגע- שסירב לדון בבקשה דומה).

אלא שבמקרה הנוכחי מדובר בלא פחות מאשר שינוי משטרי, שינוי כללי המשחק הדמוקרטי, באופן שעלול להיות בלתי הפיך ולדרדר את ישראל למשטר סמכותני ופופוליסטי בניגוד לעקרונות היסוד אשר באו לידי ביטוי במגילת העצמאות. 

רביעית, ואולי נקודת העיוורון הגדולה ביותר של כהנא ושל הימין בכלל, היא שכלל לא מדובר בצומת משמעותי ראשון. חיילים שמאלנים מתמודדים מידי יום כבר למעלה מ-55 שנים עם הדילמה המוסרית שנובעת מהכיבוש. הימין כל כך התרגל לזה שחיילי צהל מגינים על ההתנחלויות שהוא שכח שרבים מאוד מהמשרתים בצבא בולעים את רוקם ומשרתים על אף הדילמה המוסרית הנוראה בה הם נמצאים.

אין מדובר במקרה הראשון אלא במקרה ה-20,361 שזה מספר הימים שחלפו מאז תחילת הכיבוש. נקודת העיוורון הזו מתגמדת רק ביחס לנקודת עיוורון אחרת של הימין הנוגעת לאופן שבו בג"צ הכשיר משפטית את מפעל ההתנחלויות. אף אחת מהאכזבות של הימין כלפי בג"צ לא מתקרבת לעומק האכזבה של השמאל מבג"צ על כך שאיפשר ועדיין מאפשר לישראל לקיים את מפעל ההתנחלויות, לבצע העברה נרחבת של בני אדם מישראל לשטחים, ולשלוט בעם אחר על פני תקופה כל כך ארוכה. 

כדאי להזכיר מושכלות יסוד. אי ציות אזרחי בלתי אלים הוא לעתים לגיטימי . לעתים קרובות מדובר באקט שאף שטכנית הוא מהווה הפרת חוק, בכל זאת הוא חלק מהמשחק הדמוקרטי. לעתים קרובות – כמו באופן בולט במיוחד במקרה של טייסת 69 ולוחמי מ"מ אמ"ן– מדובר גם בצעד פטריוטי. מי שנוקט בצעד כזה מבקש להביע באופן חד במיוחד התנגדות חריפה לצעדים שמחריבים את המדינה – מוסרית, ואולי לא רק מוסרית. מובן שמדובר בצעד לא פשוט שאין להקל בו ראש. (ואנו יודעים היטב שגם הטייסים של טייסת 69 ולוחמי מ"מ אמ"ן לא הקלו בו ראש כלל).

הוא הגיע לאחר למעלה מחודשיים בהם הממשלה התעלמה מתחינתו של רוב העם לעצור ולגבש הסכמה רחבה סביב ההצעות שעל הפרק. במקום זאת הממשלה המשיכה בדורסנות אטומה בהליכי החקיקה תוך שהיא כושלת בהצגת אפילו מראית עין של הליך הוגן. ולכן, משמתפשטת התחושה בציבור שאין עם מי לדבר, ומכיוון שהמשטר הדמוקרטי כולו בסכנה קיומית, צעד לא פשוט כזה מצד אוהבי הארץ שמבקשים להצילה – לא רק שאינו מגונה, הוא ראוי להערצה, אפילו בעיני מי שתומכים בצעדי הממשלה. 

לאי-ציות אזרחי, שעל פי מהותו הוא בלתי אלים, יש תפקיד דמוקרטי מרכזי, אם כן. ואף שכמעט תמיד עדיף לנהל מחלוקות כאלה מחוץ לצבא, לעתים, במקרים קשים במיוחד, אי אפשר יותר להבחין בין הצבא לבין המחלוקת. כשמדובר באנשי מילואים – שמנהלים חיים כאזרחים, ובמקביל נקראים מדי מספר ימים לשוב ולשרת ביחידתם – ההבחנה בין אזרחים לבין חיילים מיטשטשת עוד. 

ציות לפקודות הוא אקט מרחיק לכת של הבעת אמון מצד המציית כלפי מפקדיו, כל הדרך עד לדרג המדיני. והוא נעשה תחת ההנחה – עמומה וכללית, אבל בכל זאת הנחה – שקבלת ההחלטות של הדרג המדיני היא בסך הכל דמוקרטית וסבירה. אך כשהממשלה פועלת בנחישות, וללא רגישות, כדי לחתור תחת הנחה זו, היא שומטת את הקרקע מתחת לחובת הציות, ויש שיאמרו אף יוצרת במו ידיה חובה פטריוטית לסרב.

טוב שטייסי טייסת 69 ולוחמי מ"מ אמ"ן האמיצים הבינו זאת, ואם הממשלה תמשיך בדרדור מדינת ישראל אל פי פחת- מוטב שאחרים יצטרפו אליהם. על ראש הממשלה מוטלת חובה מוסרית לעצור את החקיקה ולפתוח בהידברות אמיתית כדי לאחות את הקרעים לפני שיהיה מאוחר מידי. זה במשמרת שלו. 

רונן אברהם, פרופסור בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב