בית כנסת מוכר מאוד בנחלאות, אני ועוד שני חברים רווקים שלי עומדים בחוץ לאחר סיום תפילת ליל שבת. למרות שקיבלנו שלוש הצעות שונות לסעודת שבת על טהרת הרווקות החלטנו לדחות את כולן ללא יוצא מן הכלל.
חלאס, נמאס לנו כבר. מיצינו.
הכול התחיל בראש של עודד שאמר לנו בחמישי: "יודעים מה? נמאס לי מסעודות הרווקות האלו. בא לי השבת להתארח אצל משפחה. לאכול ולראות ילדים מנוזלים בארוחה. צעקות. צרחות. משפחה אמיתית. נמאס לי מסעודות הרווקות". אלישיב החבר השני שלנו אמר לנו שהשבת הוא סוגר את הפינה והוא כבר ידאג שנוכל השבת אצל משפחה אמיתית שתסכים לארח אותנו.
אחרי שעה נשלח מייל לרשימת התפוצה של בית הכנסת ועברה עוד חצי שעה עד שהגיעו חמש בקשות שונות של משפחות מהקהילה לארח אותנו. בסוף התפילה חיכינו לבעל הבית שברך אותנו ב'גיט שבאס' לבבי במבטא אמריקאי והלכנו עם הילדים שלו לבית שלו.
הילדים חפרו לו, הכול התעכב, הבת פתחה בסצנה מושלמת אבל אנחנו ראינו איך שהוא ואשתו תפקדו כשלם הגדול מסך חלקיו. היה דבר תורה שאחד מהילדים אמר, היו שירי שבת והייתה ארוחה שאחרי שעה וחצי הסתיימה ועשתה לנו חשק כל כך גדול לזוגיות ולמשפחה בריאה ומתפקדת ששבוע שלם אחר כך עוד דיברנו על השבת הזו בעיניים נוצצות.
במוצאי שבת ניגש אלישיב לגבאי ואמר לו: "תשמע, אם היינו יכולים להתארח אחת לכמה שבתות כל פעם אצל משפחה אחרת זה היה ממש סוגר לנו את הפינה ונותן לנו טעם של עוד". "נו" ענה לו הגבאי: "אתה מוזמן להרים את הכפפה. אני בטוח שהרבה רווקים יודו לך". "אחלה" ענה אלישיב ולא לקח בחשבון את העובדה שחודשיים אחר כך הוא יתארס ויאבד עניין בשבתות האירוח של רווקים אצל משפחות.
מעל עשור עבר מאז והפרוייקט הכל כך חשוב הזה עדיין מחכה למישהו שירים את הכפפה.