עפרה לקס
עפרה לקסצילום: מירי שמעונוביץ

לפני שנה וחצי, כשהימים היו קצת יותר שלווים, התכנסנו, קבוצה של שמונה אנשים עם עמדות שונות, בחדר אחד. באותה עת היינו זרים זה לזה, אבל כולם הגיעו עם רצון להכיר אנשים שונים מהם. כל אחד היה צריך לספר לאן הוא רוצה להגיע בהתפתחות האישית שלו. לא יעד רחוק, לא בעוד עשרים שנה, משהו מיידי, לאן מכאן. כשהגיע תורי, העזתי לומר בביישנות שאני כבר המון שנים כותבת בתוך המגזר הציוני־דתי ואני מרגישה שאין מספיק ביטוי לעמדות כמו שלי בתקשורת הכללית. הסברתי שלצד הכתיבה שלי בתוך המגזר אני גם רוצה להיות חלק מהפסיפס הגדול, מהתזמורת רבת הכלים שנקראת התקשורת הישראלית. גם כדי שהציבור הכללי יכיר את העמדות של הציבור שלי וגם כדי שאנשים מהמגזר שלי ירגישו שקולם נשמע.

"מה?" צעק עליי אחד מיושבי השולחן, "גם את זה אתם רוצים לכבוש? לא מספיק כל מה שיש לכם?". נבהלתי מהשאגה, אבל יותר מזה, לא הבנתי על מה הוא מדבר. נדמה היה לי שאנחנו לא גרים באותה מדינה, לא מתייחסים לאותה מציאות. "על מה אתה מדבר?" עניתי בקול מגומגם ופגוע. "אתם נמצאים היום בכל עמדות המפתח, ראש הממשלה בנט הוא ציוני דתי, קצינים בכירים בצה"ל, אנשי אקדמיה, הנה גם יש לכם עמית סגל. אתם נמצאים בכל מקום. אני לא מבין איך אפשר להגיד שהקול שלך ושל חברייך לא נשמע". הדיאלוג ההוא אומנם לא נגמר בהחלפת זרי פרחים, אבל אל דאגה, בהמשך גיליתי שהאיש שצעק בכלל לא נוהג להרים את הקול, ושהוא אדם עם לב רחב מאוד. לא עבר זמן רב ונעשינו מיודדים.

נזכרתי בשיחה הזאת כששוב הבטתי באין אונים על המחאות, על השפה המתלהמת ועל חוסר הנכונות להתפשר ולהידבר. ככל שמתמידים להתבונן במה שקורה כאן, מבינים שהסיפור הרבה יותר עמוק מהרפורמה המשפטית או מבית המשפט העליון, והוא לא נסוב רק סביב תוצאות בחירות שיש צד שלא מוכן להשלים איתן. מדובר בסוגיה רבת פנים. אחד מהם הוא השוני בנקודות המבט. האופן שבו כל צד רואה את הבבואה שלו משתקפת אליו מתוך המראה, וכיצד רואה אותו הצד השני. יש כאן הבדלים תהומיים.

מי המיעוט הנרדף?

כשהציונות הדתית מביטה על עצמה, היא רואה קבוצה קטנה, נרדפת, חבוטה, בכלל לא בטוחה שהיא עדיין קבוצה אחת או מה גבולותיה. הציונות הדתית מרגישה שהציבור רואים בחבריה אנשים עם אידאולוגיה לאומנית משיחית. נשים נתקלות במבט עקום על כיסוי הראש שלהן, גברים סופגים הערות בכל פעם שמישהו מהמגזר חורג מהנורמות הנאורות. מי שרוצה להתקדם באקדמיה לא יכול לחקור כל מה שהוא רוצה, ובוודאי שלא יכול להתבטא בחופשיות על מה שהוא חושב. ולקינוח, המדיניות שהוא תומך בה נעצרת בבג"ץ שוב ושוב. בכלל, תשאלו את כל מי שהיה אי פעם בתוכנית מפגשים רב־מגזרית איזה מגזר חוטף הכי הרבה. הסקר שאני ערכתי הוכרע פה אחד: הציונות הדתית.

אבל איך המגזר הזה נראה מבחוץ? אם תשאלו אנשי שמאל, הוא נראה כמו אליטה הולכת וגדלה, הולכת ומתחזקת. 14 מנדטים, קצינים בכירים בצבא, עיתונאים רבי השפעה כמו עמית סגל, קלמן ליבסקינד וסיון רהב־מאיר, ומנת יתר של 'ארץ נהדרת' בשילוב עם סטיגמות, לצד מחלוקת אמיתית על ערכים ודרך, מביאים לבהלה אמיתית כשקבוצה כזאת היא חלק חזק ומשפיע בשלטון. מבחינתם מפתחות האליטה הולכים ונמסרים לאליטה הבאה, לציונות הדתית. ומי יודע מה יהיה כאן.

גם כשצד שמאל מביט במראה הוא רואה בבואה אחרת מזו שרואים המביטים מבחוץ. אנשי השמאל רואים את עצמם כמי שבנו את הארץ, החלוצים, הטייסים, מייסדי ומפקדי היחידות הלוחמות. הם רואים את עצמם אלה שמצעידים את המדינה לכיוון הדמוקרטי והשוויוני בצעדים מדודים. אבל הצד השמאלי מביט על נתוני הדמוגרפיה וחרד מהעתיד. הוא רואה את דפוסי ההצבעה ומרגיש שהוא הולך ומתכווץ. המדינה שהייתה לו עד עכשיו משנה את פניה. הוא רואה את הרכב הממשלה ולא מוצא בה דמות אחת שהיא שיקוף שלו. לכן האו מניף בהפגנות את דגל המדינה ואת מגילת העצמאות, ולכן הוא מנהל מלחמת חורמה על מבצר הכוח האחרון שנשאר לו מבחינתו: בג"ץ. זה המוסד ששומר על ערכיו. בזכותו הוא לא מיעוט נרדף בארצו.

כשאנשי שמאל מתארים תחושות כאלה את חושבת שלא שמעת טוב. הם? טוב, הם אומנם מיעוט, אבל מיעוט גדול מאוד, שמחזיק פה המון משאבים וכוח. החל מהאקדמיה (תראו את מכתבי ההשתקה שהיא מפרסמת בימים אלה), המשך בכוח הכלכלי הרב וכלה באמצעי התקשורת שמגויסים על מלא לצד אחד. ואת רוצה לשאול אותם: יש בידכם כל כך הרבה עוצמה, ממה אתם מודאגים? הניחו לנבחרי הציבור שהגיעו לכיסאם באופן דמוקרטי לקדם את מדיניותם. בעוד כמה שנים יהיו בחירות, תתארגנו ותשנו.

אולי לא נהיה פה מחר

הפער הזה הוא לא תיאורטי, הוא לא איזו טבלת שווה ושונה במחברת אזרחות. התחושות האלה מכתיבות את ההתנהגות של כל צד. הצד שמרגיש שהוא מיעוט, וחש חובה לתקן עיוותים של שנים, חושב שהוא אנדרדוג שעלה לשלטון ומונע מתחושת דחיפות ובהילות. סוף סוף נתניהו הסכים לערוך את השינויים במערכת המשפטית, ומי יודע מתי שוב תהיה הזדמנות כזאת, ובואו נשליט סדר יום חדש בכל מה שאפשר, כי מחר כבר לא יהיה. ואנשי השמאל מתבוננים בנבואה שלהם, באימה שלהם, מגשימה את עצמה. הנה, האליטה הזאת קובעת סדר יום חדש. היא לא סופרת אותנו, לא רואה אותנו בכלל.

ומצד שני, המפגינים לא מבינים שיש בידיהם כל כך הרבה כוח. זה לא מדויק, כי הם מציגים את הכוח הזה בהפגנות ובאיומים שיוציאו את הכסף שלהם מהארץ ולא ישרתו בצה"ל. אבל אם אתה מרגיש שלא תוכל לנצח אלקטורלית, דרך הדמוקרטיה, אתה חייב להכניע את הצד השני בדרך אחרת, ולכן יש התלהמות חסרת גבולות וחוסר אחריות על מה יהיה פה מחר. אולי לא נהיה פה מחר.

הפערים האלה, נקודות המבט השונות, הן חלק ממה שגורם לשיח החירשים פה. הן חלק מהסיבה לגובה הבלתי נתפס של הלהבות. ומה עושים עם זה? קודם כול מכירים בזה ומדברים על זה ומפוגגים את הפחדים והצללים המאיימים. אחר כך יושבים לדבר מתוך כבוד הדדי, כזה שמכיר בתוצאות הבחירות ומקבל את הזכות של מי שנבחר לקדם את מדיניותו. אבל גם מתוך הבנה שכל צד פועל כשטובת המדינה לנגד עיניו, גם אם היא הפוכה לגמרי מהעמדה שלי.

לתגובות:ofralax@gmail.com

***