הסיפור מתחיל בשבת לפנות צהריים, כשאבא חוזר מבית הכנסת והוא עייף ויגע כי שוב צוויגנשטינקער עשה חזנות במוסף והגבאי האריך בהודעות והחבר'ה בחוץ האריכו בדיבורים וזה עשה אותו ממש רעב. כל מה שהוא רוצה עכשיו זה לעשות קידוש ולשבת לאכול, כי מאז הסעודה של אתמול הוא לא אכל שום דבר מכיוון שהוא מקפיד מאוד לא להכניס לפה לפני התפילה שום דבר חוץ ממים. וקפה. ופרוסת עוגה קטנה. ויוגורט. ופיסטוקים. ופרוסת עוגה נוספת כדי לאזן את הטעם. ועוד אחת כדי שהעוגה תהיה ישרה. אבל זה היה בבוקר ומאז חלף המון זמן (צוויגנשטינקער עשה חזנות במוסף) והגיע הזמן לעשות קידוש ולענג את השבת בבשר ודגים וכל מיני מטעמים, או לפחות בעוד סיבוב של קפה ועוגה.
הבעיה היא שכרגע הוא לבד בבית, כי אשתו בשיחת נשים ערה מחוץ לבית הכנסת ("תתקדם", היא אמרה לו, "אני כבר מגיעה"), הבן הגדול בשיעור, הבת האמצעית מדברת עם חברה ליד בית הכנסת (יכול להיות שהן מדברות שם ברצף עוד מאז שנגמרה תפילת ליל שבת), הבת השנייה קפצה לחברה והבן הקטן מי יודע.
כדי לקצר הליכים הוא מתחיל לערוך את השולחן. באמת השבוע היה יום האישה הבינלאומי, שנועד כדי להוקיע גברים כמוהו שעושים בחוץ קריירה בזמן שהנשים שלהם מדוכאות לבד בבית ועורכות את השולחן. ושבועיים לפני כן היה יום המשפחה, שפעם היה יום האם רק הפכו אותו ליום המשפחה כדי להוקיר את הנשים המקופחות שתמיד צריכות לעשות הכול לבד, כי הגבר אף פעם לא עושה כלום בבית. ושבוע לפני זה ציוו עליו לקנות לה מתנה ליום האהבה, כי איזה מין יהודי לא קונה לאשתו מתנה לכבוד היארצייט של הקדוש הנוצרי ולנטיין שבטח היה אנטישמי, אחרת למה צריך לקנות מתנה. כל כך הרבה ימי העצמה נשיים, הוא חושב, כל כך הרבה יום האם ורק תשעה באב אחד. האוכל כבר נשרף על הפלטה. גם הבטן שלו נשרפת מרעב.
יין יין בששון
תוך כדי עריכת השולחן הוא עורך בראשו חשבונות: הבן הגדול שומע קידוש בשיעור, אז לא צריך לחכות לו. הבת השנייה תצא ידי חובת קידוש אצל החברה שהיא הלכה אליה. נשארו אשתו שצריכה להגיע בכל רגע, הבת האמצעית שעד שהיא תצא לכיוון הבית כבר תצא השבת, והבן הקטן שחייב בקידוש רק מדין חינוך והוא באמת מעביר אותו סדרת חינוך מפרכת. זאת אומרת הילד את האבא. הניחוחות מהפלטה מכווצים לו את הבטן ומבהירים שאם הוא לא יפעל מהר, כשאשתו והילדים יגיעו הם ימצאו ליד השולחן שלד מזה רעב שאוחז בייאוש בגביע הקידוש.
נחכה שתי דקות, הוא מחליט. אם הם לא יגיעו אני עושה קידוש ושובר את הצום לבד.
הוא מחכה שתי דקות, ועוד שתיים, ושלוש, ועוד כמה. בסוף הוא נשבר ומוזג את היין לגביע. כשהוא מגיע ל"על כן בירך" נפתחת הדלת והבת השנייה נכנסת, מתנשפת כולה.
"לא חיכיתם לי?" היא שואלת באכזבה, תדהמה, עלבון ותוכחה.
"חשבתי שאת עושה קידוש אצל החברה שלך", משפריץ האבא את היין מהאף.
"אתה תמיד אומר לא לאחר, אז חתכתי מהר", היא אומרת.
"ולא יכולת להגיע שתי דקות קודם?" הוא משבח אותה.
"טוב, אתה רוצה לעשות לי קידוש או שאני אעשה לעצמי?"
"ממתי את עושה קידוש לעצמך?"
"ממתי שעושים קידוש בלעדיי", היא נוטלת את הגביע ומחפשת את הנוסח בזמירון. באמת אין סיבה שהיא לא תעשה לעצמה. גם היה יום האישה הבינלאומי או מה, אז שתהיה עצמאית קצת. מצד שני, אשתו צריכה להגיע בכל רגע ואולי גם הבת הגדולה אם היא תסיים לדבר והבן הקטן שמי יודע איפה הוא, אז אולי כדאי לחכ...
"לעשות את השבת לדורותם ברית עולם..." ממלמלת הנערה בזמן שאביה מנסה לסמן לה להמתין רגע, והיא בתגובה מסמנת עם היד "מה קרה" וכל היין נשפך על המפה. אז היא מוזגת מחדש, ממשיכה מהמקום שעצרה ומסיימת בדיוק כשאמא שלה נכנסת הביתה.
"למה לא חיכית? אמרתי לך שאני באה", היא נוזפת בבעלה. הוא רוצה לענות לה שמאז זרם בנחלים הרבה יין אבל יום האישה וזה, אז הוא פשוט מתיישב לו במטבח ומכרסם בשקט עוגה בזמן שגם היא עושה לעצמה קידוש, ולא מפסיקה גם כשהדלת נפתחת והבן הגדול נכנס, כי הוא בטח שמע כבר קידוש בשיעור.
"אה כן", מוזג הבן יין לגביע אחרי שאמו מסיימת, "היה קידוש אבל לא היו הרבה עוגיות, אז לא יצאתי ידי חובה".
משיח יבוא לקידוש
ארבעה, חובט הגבר את ראשו בשולחן, זה ארבעה קידושים בתוך עשר דקות. לא שאכפת לו, וזה גם לא שהוא מתקמצן על היין. זאת אומרת הוא כן מתקמצן על היין, אבל זה לא העניין. העניין הוא העיקרון. למה אי אפשר שפעם אחת כל המשפחה תעשה קידוש ביחד?
"מה, עשיתם קידוש בלעדיי?" הוא מזהה לידו את הבת האמצעית בשיער סתור ועיניים חצי עצומות וחצי גם.
"לא היית בבית הכנסת ודיברת עם חברות?" מתבלבל האב.
"לא", היא אומרת, "ישנתי. מה השעה?"
"רבע לפני הבדלה", אומר האב.
"קורע", היא אומרת, "חכו לי לקידוש".
הגבר מסתכל על בתו המתרחקת בכיוון החדר ונאנח. אם היא רק מתחילה להתארגן עכשיו, זאת אומרת שעד שהם יתחילו לאכול זו כבר תהיה סעודה שלישית, אולי אפילו מלווה מלכה. האוכל על הפלטה כבר במצב שאפשר לשמור אותו כפחמים למנגל של יום העצמאות. אם יהיה יום עצמאות. במצב הרעב שלו והשסע החברתי במדינה כבר אי אפשר לדעת. בינתיים הוא מכין קפה. הילדים מוציאים חטיפים. בקצב הזה עד שהם יישבו לאכול יבוא המשיח. המשיח לא בא, אבל אחרי חצי שעה הבת הגדולה יוצאת מהחדר.
"רגע", אומר האבא, "חכי לאחיך הקטן".
"איפה הוא?"
"מי יודע".
"אני לא מחכה לו, הוא תמיד מאחר".
"גם המשיח מאחר ובכל זאת מחכים לו".
"כשהמשיח יגיע תעדכנו אותי".
"את תראי", עוצם האבא את העיניים, "איך שתסיימי את הקידוש הוא יגיע".
"המשיח?"
"אח שלך".
היין כמעט נגמר, הבת השנייה קופצת לשכנים להביא עוד. ייקח לה עכשיו לפחות רבע שעה, חושב האב מזה הרעב אבל מתבדה, כי אחרי 40 דקות היא חוזרת. בידיים ריקות.
"אל תשאלו", אומרת הבת, "לאף אחד אין יין, כולם חזרו היום מאוחר מהתפילה".
"ברור", לוחש הגבר, "צוויגנשטינקער שוב עשה חזנות במוסף".
"בואו נעשה קידוש על החלות", לוחש האב בתקווה סמויה שזה יחייב אותם להתיישב לאכול. אשתו והילדים מעדיפים לכלות את החלות אחר כך, כשהבן הקטן יגיע. פתאום עולה בדעתו ששבת זה ראשי תיבות של "שינה בשבת? תחלום!". מזל שעוד שבועיים עוברים לשעון קיץ, ואז אולי סוף סוף יהיה לו זמן לשנ"צ ראוי שידפוק לו את כל השינה של מוצ"ש.
לתגובות: dvirbe7@gmail.com
***