אני לא יודע אם אתם מבוגרים מספיק כדי להכיר את ספרו המפורסם של דוקטור ספוק אודות גידול ילדים, אבל תנו לי לספר לכם שהדוקטור החשוב מרבה לדבר בשבח זמן האיכות שיש לבלות עם הילדים בעודם קטנים. ואני אומר את זה כמי שלא קרא ולו אות אחת מאותו ספר חשוב. אבל הדברים הם פשוטים ולא צריך להיות בשבילם דוקטור. תקופת הילדות חולפת ביעף ואנחנו עתידים להתחרט, שלא לומר לתת דין וחשבון, על הזמנים שיכולנו לבלות עם ילדינו והחמצנו. אלא מאי, מסתבר שלפחות לפי אשתי, ישיבה לצד הילד עם הטלפון ביד בזמן שהוא מעלעל בספר ומחכה לשווא שתקרא לו אותו זה לא נחשב זמן איכות.
אז אזרתי כסוג־של־גבר חלציי והוצאתי ממדף המשחקים המאביק את לוח השחמט הזכור לטוב וניגשתי ללמד את היעקבין בן השש את משחק המלכים.
הילד מצידו זכר את רוב הכללים מהפעם הקודמת שבה ניסיתי להעביר איתו צוהרי שבת כלשהי וניגשנו מיד למשחק סוער.
מה אני אגיד לכם, לא היה צריך הרבה כדי לזהות שלילד יש כישרון. אומנם ניצחתי אותו די בקלות, אבל האופן שבו הוא צפה את המהלכים וניסה להגיב להם היה מרשים לחלוטין.
סיימנו את המשחק ואמרתי לו ש"יום יבוא ותהיה טוב מספיק כדי לנצח את אבא".
אני את אבא שלי, אגב, טרם ניצחתי בשחמט ובשלב הזה של חיי אני מתחיל לפקפק בכך שזה יקרה בכלל. התקווה היחידה שלי היא שבעזרת השם מו"ר אבי יאריך ימים ושנים ואז באיזה גיל 102 אוכל לספר לו על הפעם ההיא שהבסתי אותו בשחמט והוא יהיה מבוגר מדי בשביל לזכור אחרת. אני סוטה מהנושא.
בקיצור, הכישרון של הבן שלי היה גדול מכדי להתעלם ממנו ומאחר שכמו רוב העולם המערבי גם אני צפיתי בסדרה 'גמביט המלכה', ידעתי בדיוק מה צריך כדי ליצור אלוף עולם. דחקתי באשתי לשלוח את הילד לבית יתומים כדי שיגדל שם, רצוי לצד מישהו מישראל השנייה, ואז בעזרת אב בית חביב הוא יפתח את כישרונו בסתר עד שיביס את הרוסים ב־1968.
אשתי טענה שאולי לא צריך להיצמד לתסריט אחד לאחד ושיהיה פשוט יותר לשלוח אותו לחוג. פתרון קצת חסר מעוף לדעתי, אבל ממש כמו בשחמט גם אצלי בבית המלכה חזקה יותר ואני זז משהו כמו צעד אחד פעם ביומיים.
שלחנו את הילד לחוג, שאתם מתארים לעצמכם שלא בדיוק נותן פייט לחוגי הכדורגל והכדורסל. אלא שאליה ולא קוץ בה, מיעוט הילדים בחוג גרם לכך שילדי כיתה א' אוחדו עם ילדי כיתה ב' כך שהבן שלי התחיל לפרק ילדים גדולים ממנו בשנה.
אפשר רק לדמיין כמה רחוק הוא היה מגיע אם אשתי הייתה זורמת על הבית יתומים.
עקומת הלמידה של הילד המשיכה לעשות את הדבר שמשקף התקדמות, אני לא חזק בגרפים, ואת התוצאות יכולתי לראות מייד. שבועות ספורים אחרי שהתחיל ללכת לחוג שיחקנו שוב. הילד פתח את המשחק עם פרש ורץ למרכז הלוח.
"פתיחה ספרדית קלאסית", הוא מלמל תוך כדי משחק.
"סליחה?" שאלתי.
"זה נקרא פתיחה ספרדית", הוא ענה לא בלי שמץ יהירות.
"פתיחה ספרדית זה פתח אליהו", עניתי בכעס והצרחתי כי למה לא להצריח אם אפשר.
הילד הגיב מייד עם שני חיילים לבנים למרכז הלוח.
"ההגנה האוסטרית היעילה", הוא מלמל.
"סליחה?"
"קוראים לזה הגנה אוסטרית, חוקרים הוכיחו שהגנה כזו מונעת מהשחור אפשרות ניצחון", הוא הסביר.
"איפה ההגנה הזאת הייתה באנשלוס", עניתי בעוד רפרנס שעבר שלושה טפחים מעל הראש של הילד.
עשר דקות אל תוך המשחק הבנתי שאם אני אתן לילד להמשיך להפעיל עליי טקטיקות שחמט אירופאיות, אני עוד עלול למצוא את עצמי בסכנה אמיתית.
דחפתי את המלכה למרכז הלוח.
"איזה מהלך זה?" הוא שאל.
"זה האלתור האשכנזי הידוע", עניתי בפסקנות, "חוקרים הוכיחו שמהלך כזה בוודאות מביא את המלכה למרכז הלוח".
הילד גירד את הזקן שאין לו, חשב ארבעים שניות והציב את הפרש שלו באופן כזה שבו הוא מאיים גם על המלכה שלי וגם על הצריח. רוצה לומר, הייתי צריך לבחור ביניהם. עסק ביש. אבל גם לסחבק נשארו כמה תרגילים בשרוול.
"נדמה לי שאמא קוראת לי", אמרתי לו בביטחון וקמתי.
"אמא בסופר", ענה הילד.
"אה, התכוונתי לאמא שלי", אמרתי בקצת פחות ביטחון.
"סבתא פה?" הוא התלהב.
"אולי, לך תבדוק".
הילד רץ לדלת ואני בינתיים הפלתי בטעות את הלוח, באותו אופן שבו אני בטעות שוכח לטאטא לפני שאני שוטף.
"סבתא לא בדלת", הילד חזר עם החדשות המרעישות.
"אל תשאל מה קרה, בטעות התהפך הלוח", עדכנתי אותו בבשורה המרה, "נצטרך להתחיל מהתחלה".
"לא, זה בסדר", הוא הרגיע אותי, "אני זוכר איפה כל חלק היה".
מתברר שאני מגדל בבית קספרוב, שלא לומר מגנוס קרלסן, תלוי כמה אתם אוחזים בז'רגון המקצועי. הילד סידר את הלוח מהזיכרון ואז הביס אותי במהלכים בודדים.
הילד זינק מאושר ואני נשארתי הלום ומושפל.
"כל הכבוד לך שנתת לו לנצח", אשתי ניסתה להציל מעט מכבודי האבוד.
"נו נו", מלמלתי, "הנחמה האמריקאית המפורסמת".
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***