ימים קשים עוברים על אומני ישראל. אם עד היום כוכבי ענק כמו שלמה ארצי, ריטה ואביב גפן יכלו פשוט להעניק מכישרונם לקהל ולקבל ממנו אהבה בחזרה, כעת קמים עליהם אנשי השמאל ודורשים מהם להתגייס למלחמת החורמה ב"הפיכה המשפטית", שאם לא כן הרי הם יצורים חסרי חוט שדרה, "חלביים" ו"רופסים". הדרישה היא להביע ברבים את ההתנגדות המובנת מאליה ובכך להעניק מינוף נוסף לקמפיין השמאל המשומן. בשבוע שעבר קמפיין רשת קרא לזמרי ישראל להשמיע את קולם ולא לפחד להביע את דעותיהם בנושא הבוער שעומד על הפרק. "ישראל מתה לשמוע אותך!" קרא הקמפיין לריטה, ארצי, שרית חדד, קרן פלס, נינט, אביתר בנאי ובועז שרעבי. "הדמוקרטיה צריכה את הקול שלך", נכתב במודעות.
מכבש הלחצים ניכר היטב בתגובותיהם של האומנים המוטרדים. כך למשל אביב גפן, שמשדר מסרים סותרים. מחד, הקדיש גפן את שירו "סוף העולם" במופע שהתקיים בסוף השבוע האחרון באילת ל"כל המשוגעים שם למעלה בממשלה, שהופכים את ישראל לרימון יד. אנחנו ננצח. נחזיר את ישראל לשפיות. נהיה ישראלים גאים", ולפי חלק מהגרסאות גם אמר: "נעלים אותם". בריאיון לרדיו 103 אמר כי שמחה רוטמן בניגוד לשמו "מביא הרבה עצב". בבוקר חקיקת הרפורמה צייץ "בוקר טוב איראן". ציוץ שאגב זכה לקיתונות לעג מאנשי שמאל שמבחינתם זהו רק מס שפתיים של גפן, שלא מספק את הסחורה לפוליטרוקים של המחאה.
אבל לגפן היו גם ציוצים אחרים, שלא בדיוק תומכים במחאה ומעדיפים לדבר על אחווה ופיוס. את יוזמת ההידברות של הנשיא הרצוג הוא כינה "משב רוח של שפיות", ובציוץ נוסף יצא חוצץ נגד הלחצים שמופעלים עליו להתבטא נגד מחנה הימין והדתיים: "הרבה פה קוראים לי לאחרונה לשוב לשנאת הדתיים והמתנחלים, נוסטלגיה עקומה כזאת", כתב גפן בטוויטר והבהיר: "שנאת האחר זו לא דמוקרטיה ולא שמאל... תנוחו".
גם שלמה ארצי, אולי הזמר הפופולרי ביותר בישראל כבר עשרות שנים, לא זכה להנחות ממובילי המחאה. אחינועם ניני הייתה זו שביטאה בשבוע שעבר בחריפות את הדרישה ממנו, כמו גם משאר האומנים, להתגייס למחאה הקדושה, גם במחיר של איבוד קהל והופעות חינם בהפגנות. אבל ניני לא הסתפקה בזה והוסיפה להטיף: "שנים של שתיקת האומנים, שמתחבאים מאחורי תירוצים מכאן עד סוף העולם וכשהם כבר אומרים משהו זה כל כך חלבי ורופס שלא אמרו כלום (בסגנון שלמה ארצי) שחס וחלילה לא יבואו אליהם בטענות ויבטלו איזה כרטיס למופע, יכעסו עליהם, ולא ייתנו להם האהבה שהם כל כך מכורים לה, תרם למצב שאנו נמצאים בו. אדם צריך להחליט, מי הוא ומה הוא, מה יאמר לילדיו ומה חשוב לו, איך הוא חי עם מצפונו ואיך הוא משתמש בכוח שלו". בפוסט בפייסבוק אישרה ניני כי אכן כתבה את הדברים על ארצי, והוסיפה: "אומנות האיך אומרים כלום".
ארצי מצידו הוציא בינתיים עם עידן עמדי דואט חדש שנקרא 'אחים', שחותר דווקא לפיוס ולא להחרפת קולות המחאה. בהופעה בהיכל מנורה ביום חמישי שעבר הגיב ארצי – כמעט כמי שכפאו שד – לתוכחותיה של ניני וחבריה, ושיתף את הקהל במחשבותיו: "כבר שבוע שואלים אותי למה אני לא אומר משהו, אז הנה אני אומר: אני חרד מהכיוון אליו המדינה הולכת, אבל ירא יותר מהקב"ה כי אני כבר בן 73". הוא המשיך ואמר: "אנחנו נמצאים בסיטואציה שאני באמת חרד מה יהיה איתנו, מהמהירות שזה קורה, מהשינויים, שזה ייקח לנו את הצביון של מי שהיינו ומי שנהיה ועל איזו דמוקרטיה בסיסית נאבקים כאן, כל כך הרבה אנשים צעירים, מבוגרים וקשישים". אבל את דבריו חתם במסר העיקרי מבחינתו: "אני כל הזמן מדבר עם עצמי ששנאת חיים פירקה את עם ישראל לפני אלפיים שנה וכדאי שנזכור את זה". לסיום עקץ את מבקריו והוסיף: "אני מקווה שאמרתי משהו, אני לא איזה נואם גדול". גם הזמרת ריטה שידרה בהופעה באילת מסר של קירוב לבבות, ולצד בעלה לשעבר רמי קליינשטיין אמרה: "נראה לי שאתה ואני הוכחנו שאפשר להתאחד גם אחרי דעות חלוקות. ואם זה אפשרי - הכול אפשרי".
אחינועם מי?
לא ברור מניין שואבת אחינועם ניני, שמינתה עצמה למטיפה הלאומית לאומני ישראל השתקנים, את כוחה המוסרי לתפקיד. רקורד היצירה שלה דל למדי, שיריה המוכרים הם בעיקר הלהיט 'בואי כלה' והביצוע לשיר הנושא בסרט 'החיים יפים'. הפופולריות שלה בקרב הקהל הישראלי אינה מן הגבוהות, והיא בעלת שם בעיקר בשל הופעותיה ברחבי העולם. "היא פעילה פוליטית לא פחות משהיא זמרת", אומר ל'בשבע' עיתונאי מוזיקה ותיק. "האמירות הפוליטיות שלה אולי גם פגעו בפופולריות שלה בארץ, ביכולת לתקשר עם קהלים רחבים. היא מצליחה לקיים את הקריירה שלה בעיקר בזכות הפעילות הבינלאומית שלה. שם היא גם מחובקת לא מעט בזכות האמירות שלה, למשל נגד נתניהו ונגד טראמפ".
עוד מסביר מומחה המוזיקה הישראלית כי מבחינה מקצועית הז'אנר המוזיקלי שלה הוא לאניני טעם מלכתחילה, אין לה משבצת מוגדרת, וגם זה תורם להיותה אומנית לא פופולרית בישראל. "היא בולטת במהלך השנים בשיח הפוליטי שלה הרבה יותר מאשר בעניין המוזיקלי. היא אומנם מתפרנסת ממוזיקה, אבל הדעות שלה והאופן שבו היא מביעה אותן מעוררים כלפיה אנטגוניזם לאורך השנים. קוראים לעברה קריאות גנאי ברחוב. ייאמר לזכותה, אגב, שהיא לא עושה חשבון ואומרת את עמדותיה בחריפות, גם כשהיא יודעת שהיא משלמת על כך מחיר". כשאלה פני הדברים, לא ברור מכוח מה שואבת זמרת לא פופולרית בישראל, שלא העניקה לתרבות הישראלית נכסי צאן ברזל ושעמדותיה אינן מקובלות על המיינסטרים הישראלי, את הסמכות להיות קול מוסרי וערכי לאומנים בישראל, בפרט לכאלה שנמצאים במעמד תרבותי־יצירתי גבוה בהרבה משלה.
הקריאה לאומנים להביע את עמדותיהם, והקביעה המתלווה כי אומנים חששו להביע עמדות משמאל שמא יאבדו קהל, לוקה במנה גדושה של צביעות. מי שעוקב אחרי ההתרחשויות וחווה את הצביעות הזאת על בשרו תוך מחיר אישי־אומנותי הוא נמרוד לב. לב היה מוזיקאי פופולרי בזמנו, אך למרות זאת העז להביע עמדות ימניות בעיקר סביב תקופת הגירוש מגוש קטיף. אבל במקרה של לב, הבעת העמדה הפוליטית של האומן לא נחשבה בעיני הברנז'ה חובה מוסרית אלא להפך. עם הדעות הלא נכונות שהושמעו ברבים, לב הפך לשק החבטות של מי שדורשים כעת מאומנים להתבטא נגד המחאה, והקריירה המוזיקלית שלו נפגעה.
"לשמחתי, עליי כבר לא מופעל לחץ להביע התנגדות לתיקון הדרוש במערכת המשפט, משום שדעותיי ידועות מזה שנים. הרי כבר התנגדתי לגירוש ומיד אחריו תמכתי בנתניהו ונאמתי בכנסי בחירות, וכתוצאה מכך כבר שילמתי מחירים, והאמת שאני עדיין משלם. כשהתחלתי לומר את דבריי הייתי אחד האומנים המושמעים ביותר, ולפתע השירים שלי הפכו ללא כל כך טובים", מספר לב ל'בשבע', ונזכר: "כשירדתי מההופעה בהפגנה נגד הגירוש באוניברסיטת תל אביב, היו שם חברים מהתקשורת. הם פשוט לא דיברו איתי יותר". לדבריו, ההדרה שמדיר השמאל את האומנים שלא מיישרים איתו קו פוליטי נכונה גם ליוצרים גדולים ומוערכים אחרים: "מורי ורבי אריק איינשטיין ז"ל, שהעז להגן על נתניהו לקראת שנת 2000 ומאז הודרו שיריו החדשים מהשמעות, תבחנו בעצמכם".
לב מתאר את המצוקה שבה נתונים אומני ישראל, שמחד דואגים לפרנסתם ולכן מבקשים להימנע מהבעת עמדה, ומאידך נתונים ללחצים קשים של ההגמוניה: "אומנים בישראל דואגים לפרנסה שלהם, ואני מבין אותם". מאידך ניצבת מערכת הלחצים: "המילייה והברנז'ה נקמנים, לכאורה, שומרים על ההגמוניה בדיוק באותו האופן שבו נוהגות המערכות הציבוריות האחרות. ההדרה והחרמות קשים, גם משום שמופעל לחץ פנימי בקרב האומנים, כפי שחווה עתה שלמה ארצי, שאמר מילה טובה ומיד נאלץ להתקפל". לב מסביר כי "לחץ כזה מתאפשר כי מערכות הסינון אינן דמוקרטיות, ובנויות מוועדות ממונות שקובעות מי ומה יושמע באופן ריכוזי, כמו ועדת הפלייליסט הנהוגה כיום בכל רשתות הרדיו של השידור הציבורי שאנחנו מממנים ממיסינו. זה אבסורד. אלה מערכות שמקיימות צנזורה הלכה למעשה, ובכוחן לומר למשל שאריאל זילבר בתקופת הגירוש לא יושמע. הן קובעות בעבורנו מי יהיו אנשי הרוח שלנו. אלה הן מערכות ציבוריות ממונות ובלתי נבחרות שקובעות בשביל הציבור מה נכון לו. בדיוק כמו עם מערכת המשפט".
עיריית ירושלים: לא נפרנס את אשת המחבל
כמעט חודש עבר מאז רצח המחבל חוסיין קראקע שלושה יהודים בצומת רמות, בהם שני הילדים למשפחת פלאי. בזמן שעבר לא הצליחה עדיין ממשלת ישראל למצוא שום צעד הרתעתי שיגבה מחיר מינימלי מהרוצח או מהמעגל הקרוב אליו. קראקע אומנם חוסל תוך כדי שביצע את הפיגוע, אבל פרט לכך עולם כמנהגו נוהג. דירתו בשכונת עיסאוויה במזרח ירושלים אומנם עברה תהליך של איטום לקראת הריסה, אלא שהתהליך הוקפא. גורמים משפטיים טענו כי מכיוון שהדירה שכורה לא ניתן להעניש את המשכירים בהריסת הבית, שכן אין להם שייכות לפיגוע. מאידך, לפני כשבוע הורה השב"כ על הסרת האיטום מסיבה אחרת: המחבל אובחן כלוקה בנפשו ולכן אין סיבה להעניש את בני משפחתו בהריסת ביתם. השר בן גביר התנגד להוראת השב"כ, אבל בין כך ובין כך הבית קיים ועומד.
בעיריית ירושלים חשבו על צעד ענישתי נוסף, שאולי קודם לאפקטיביות ההרתעתית שבו הוא קודם כול צעד מוסרי פשוט. חגית משה, סגנית ראש העיר ומחזיקת תיק החינוך בירושלים, היא ממובילי הדרישה לפיטוריה של אשת המחבל, איה קראקע. האישה, שחוזרת בימים אלה מחופשת הלידה לעבודתה, היא עובדת עיריית ירושלים ומשמשת סייעת בגני ילדים במזרח העיר.
"זה עלה בעירייה ממש למחרת הפיגוע", מספרת משה, "ליקקנו את הפצעים, הבנו את הכאב הגדול וניסינו לחשוב מה עושים. גילינו שאשת המחבל היא עובדת העירייה והיה ברור שצריך לעשות משהו בעניין. גם יושב ראש ועד העובדים של עיריית ירושלים אמר שהוא מבין שאם היא תישאר במקום העבודה זה אומר שהיא תחזור לגן הילדים כמנצחת". משה מסבירה כי חשיבות הצעד היא "להכאיב למחבלים, לגרום להם להבין שהם יפסידו מכל הבחינות. לא ייתכן שאשת מחבל תמשיך לעבוד כרגיל, לקבל משכורת וגמול השתלמות כאילו לא קרה כלום. צריך להיות מסר ברור שיש מחיר ללקחת חיים של אנשים". משה גם מתריעה מפני התסריט שבו האישה תשוב לעבודתה בגן: "היא תתקבל שם כגיבורה לאומית של העם הפלשתיני".
דרישת עיריית ירושלים נידונה בבית הדין לעבודה בעקבות עתירתה של קראקע נגד ההחלטה, שם נפסק כי על פי החוק היבש לא ניתן לפטר את אשת המחבל. משה לא מתכוונת לוותר, ומבטיחה להמשיך במאבק בערכאות נוספות. "חייבים למצות את כל האפשרויות ולא לוותר בעניין הזה. שיידעו שיש מחיר. גם את הבית לא הרסו".
ממשרד העבודה נמסר: "כפי שידוע היטב לעיריית ירושלים, מדובר בעובדת שנמצאת בתקופה מוגנת, בשל חופשת לידה, ולכן אין לאף אחד סמכות בחוק להתיר פיטורין בתקופה זו ועל כן פנייתם בנושא תמוהה מאוד. הסמכות לפטר היא רק במקרה שבו העסק חדל מלפעול או שהמעסיק פשט רגל". פניית 'בשבע' לשר העבודה יואב בן צור מש"ס לא נענתה.
לתגובות: Hagitr72@gmail.com
***