הטיפה המתוקה
כמו השיכור המבוסם בפורים, כשמתחיל לפוג ממנו היין, והוא יודע שעוד מעט קט תיפול עליו המציאות, ומבקש עוד קצת לרחף במקום שלמעלה מטעם ודעת, כך אני מרגיש בימים שלאחר פורים. עוד קצת להתבסם, להאמין בכל מאודי שהרחובות מלאים אנשים שמחים וטובי לב שדופקים על דלתות כדי לתת משלוחים, עוד קצת להאמין בכל לב שאפשר לכנוס את כל היהודים. שיכור העולם דומה עליו כמישור, ומה רע לי לראות את העולם ישר קצת? אבל המציאות בשלה, לא מניחה לי, מורידה אותי בכוח מעץ החיים אל עץ הדעת, ושוב טוב ורע משמשים בערבוביה, ושוב להתחיל לתפור עלי תאנה להסתיר את הכול. והעולם קורא לי תתבגר, תתפכח, זו המציאות. ובא לי לצעוק שנפלה כאן טעות – שמה שקורה בפורים זו הכי מציאות.
דורש טוב לעמו
גם אחרי שפג היין לגמרי, כמה דברים מפורים אקח איתי לכל השנה, לפחות אנסה. אחד מהם יהיה ניסיון ללמוד קצת ממרדכי. בתחילת דרכו, אנחנו יודעים, האיש האמיץ הזה נתפס בעיני רבים כחסר אחריות שמסכן את כל העם היהודי. אפילו בסוף ימיו לא כולם הסירו בפניו את הכובע, הוא היה רצוי רק לרוב אחיו, מה שלא הפריע לו להיות "דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו". כמה נפלא – בשעה שיש מי שאפילו אחרי הנס מלחששים רעות אחרי גבו, זה לא מזיז לו. הוא דורש טוב לעמו. לכולם. גם לאלה שלא דורשים את שלומו.
יום יום
ואם כבר השראה ממרדכי, הנה עוד אחת. אילו היו שואלים אותי במה זכה מרדכי לכך שנס הצלת ישראל יעבור דרכו, אני מניח שהיה לי צרור תשובות עם מכנה משותף אחד. הייתי בוודאי מדבר על חוט השדרה היהודי שיאפשר לו, בניגוד לטרנד הרווח בקרב היהודים באותם הימים, שלא להשתתף במשתאות אחשוורוש. מן הסתם הייתי מצביע על הגב שנשאר זקוף יום אחר יום ומיאן להשתחוות להמן על אף ציווי המלך. אולי יותר מזה – הייתי מצביע על הפעם ההיא שבה המתין מרדכי להמן מחוץ למשתה ושוב לא נע ולא זע ממנו, כמה כוח צריך להמשיך אחרי שמחיר הסרבנות כבר נודע. אולי הייתי חושב על האומץ להיכנס אל שער המלך בלבוש שק בניגוד לכל החוקים (כן, כך מסביר רבי שלמה אלקבץ: ויבוא עד לפני שער המלך, כלומר פנימה. למה? כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק). מרדכי שובר את חוקי הממלכה באופן בוטה, בכוונה. ולכל אלה יש מכנה משותף אחד: בשביל לזכות להיות האיש שעל ידו יינצל העם צריך לעשות משהו הרואי, יוצא מגדר הרגיל.
אבל השפת אמת ששאל את עצמו את אותה שאלה, הפתיע עם תשובה אחרת לגמרי וחשובה מאין כמוה. הסוד נעוץ בפסוק אחד במגילה שאולי חלק מאיתנו בכלל לא שם לב שהוא קיים, ולרבים מאיתנו שזוכרים אותו, אילולי היה קיים, לא היה חסר: "ובכל יום ויום מרדכי מתהלך לפני חצר בית הנשים לדעת את שלום אסתר ומה ייעשה בה". אומר השפת אמת שכאן נמצא כל הסיפור. לא במעשים ההרואיים, דווקא במסירות היומיומית הזאת, יום אחרי יום, בלי פרסום ובלי מצלמות. דאגה פשוטה לנערה היתומה הזאת, שכלואה בכלוב עצוב של זהב.
סיפר לי חבר שעומד בראש עמותה שזוכה להרבה ביקורים של אנשי עירייה וממשלה, שברגע אחד הוא יודע לומר איזה ביקור עשוי להניב ברכה לעמותה ומאיזה ביקור לא ייצא דבר: מי שבא עם צלם וכתבים, ילך כלעומת שבא. אבל מי שבא בשקט, עם עוזר פרלמנטרי, עט ודף – בא לעזור.
הרבה דברים הרואיים עשה מרדכי, אבל הוא זכה להיות מחולל הנס בגלל הגבורה השקטה והלא מדוברת שבכל יום ויום. ואגב, אומר השפת אמת, זה מוכח מן הכתובים, גם כשאינו משתחווה כתוב: "ויהי כאומרם אליו יום ויום", גבורת היום־יום, זה הסיפור.
מי זו היעל שלך?
לפני חודש זכיתי להיות במצפה רמון הקסומה למשך שבעה ימים. אני מצוי בשלבי עריכה של ספר פרוזה חדש ונזקקתי לעבודת כתיבה רצופה. תענוג צרוף.
כמו כל מי שמגיע למצפה רמון מבחוץ, הדבר הראשון שתפס אותי היו כמובן היעלים. החיה המדברית הזאת גילתה את קסם העיירה, וכבר לא מטריחה עצמה בעליות התלולות של המכתש. את ארבעת היעלים הראשונים פגשתי על הדשא שמאחורי הספרייה. אף פעם לא עמדתי כל כך קרוב לחיית טבע בלי גדרות וכלובים, ומהר מאוד מצאתי את עצמי מאכיל את היעלים במו ידיי גרעינים שמצאתי בכיס, נרגש כמו ילד קטן בפינת חי. תושבי המקום שעברו לידי התרגשו קצת פחות ולא הפנו אפילו מבט אל עבר היעלים. כשיצאתי מהספרייה זכיתי לפלא גדול מזה: עדר עצום של עשרות יעלים מילא את אחד מגני השעשועים. האטתי את המכונית כדי למצות את הרגע עד תום, מתי אזכה שוב לראות מחזה כזה? אבל המכוניות מאחוריי צפרו בזעם להאיץ בי. הם רגילים. אגב, היעלים אפילו לא נסו מאימת הצפירות, גם הם כבר רגילים.
רציתי להסביר לנהגי המכוניות מאחוריי שהם מפספסים פה משהו, שיסתכלו ימינה – עדר יעלים, אבל מהר מאוד הבנתי שאני כאן מפספס, היעלים שלי הם החתולים שלהם. וממש כשם שאני עובר בשוויון נפש ליד חתול מנומר שמטפס על העץ, כך אנשי העיירה כבר לא רואים זוג יעלים זכרים במלחמות קרניים. הרי גם כשאני הייתי ילד אמרתי בהתלהבות: "הנה חתול". עבר לי. כמובן שהחתולים של היום היו פעם יעלים, אני בטוח. הרי כל מי שעבר לגור במצפה רמון השתאה בהתחלה לנוכח הפלא הפראי הזה, האט את מכוניתו, אולי גם הוציא מצלמה. אבל יעל ועוד יעל, יום ועוד יום, והנס הפך לטבע והעיניים הבורקות כבר גס ליבן, וכבר אינן רואות דבר.
וכשחושבים על זה הרבה מעבר למצפה רמון, זה קצת סיפור חיינו. כמה יעלים הפכו אצלנו במרוצת השנים לחתולי רחוב. לפעמים זו האישה שלנו, לפעמים זו המדינה שלנו, לפעמים העבודה שלנו, לפעמים התפילה שלנו. הרי היעל של הרווק עלול להיות החתול של הנשוי, שמחמת ההרגל כבר לא עוצר להתפעל. והילדים שלנו? איך נותרנו פעורי פה בתחילה, ובכל שלב של גדילה. מתי נעשו לנו כהרגל?
ובטח יש תושבי מצפה רמון שעוצרים להתבונן, גם אחרי שנים בעיירה. ואלה, דווקא אלה, יודעים איך להסתכל. הם הרי מומחים ביעלים ולומדים לאהוב אותם יותר עם השנים.
לתגובות:liorangelman@gmail.com
***