שלושים יום קודם החג דנה ומצביעה הכנסת על "חוק החמץ". ההצעה עוקפת בג"ץ של חבר הכנסת משה גפני מיהדות התורה, שלפיה בתי חולים יורשו לאסור על מבקרים להכניס לשטחם מוצרי מזון שאינם כשרים לפסח אושרה השבוע בקריאה ראשונה.
בקואליציה שואפים להביא לאישורה הסופי בתוך פחות מחודש, כדי שבחג המצות הקרוב החוק כבר יהיה בתוקף. הוא בא לעולם במטרה לגבור על פסיקת בית המשפט מלפני כשלוש שנים, שבעקבות עתירה של אזרחים חילונים וערבים בעניין קבע כי האיסור על הכנסת חמץ למוסדות הרפואיים פוגע בזכויות היסוד של המטופלים וכי על המאבטחים להימנע מחיפוש מזון בכליהם של הבאים בשעריהם.
עם פרסום ההחלטה, שבועיים לאחר חג הפסח תש"פ, הודיעו בכירי ש"ס ויהדות התורה שיפעלו לעקוף אותה בחקיקה – ולא קיימו. כמעט שנה שלמה הייתה להם להיערך לכך אבל דבר לא קרה, ובפסח הבא, תשפ"א, הפסיקה כבר יושמה וחייבה את בתי החולים. רק שנה נוספת לאחר מכן, ודווקא כשהמפלגות החרדיות באופוזיציה, הצליחה הסוגיה לחולל משבר פוליטי (או לכל הפחות לשמש לו תירוץ), כאשר יושבת ראש הקואליציה דאז, עידית סילמן, יצרה בעטיה את הסדקים הראשונים שבסופו של דבר הביאו לנפילת ממשלת בנט־לפיד. שר הבריאות דאז ניצן הורוביץ דרש מהמוסדות הרפואיים לציית להחלטה של בית המשפט, סילמן אמרה כי היא רואה בכך "חצייה של קו אדום" - והשאר היסטוריה.
לקראת הקמת הממשלה הנוכחית החרדים התעשתו, ובהסכמים הקואליציוניים קיבלו הבטחה לחקיקה שתחזיר את המצב לקדמותו, כפי שהיה ערב פסיקת בג"ץ. כשהגיעה השעה לפרוע את השטר הם החלו לקדם הצעה שלפיה "בתקופת חג הפסח לא יוכנס ולא יוחזק במוסד רפואי חמץ או כל מזון אחר, אלא לפי הוראות שתקבע מועצת הרבנות הראשית לישראל", אך בהמשך, לאחר לחץ ציבורי כבד בטענה לכפייה דתית והתנגדות של משרד הבריאות ומשרד המשפטים, היא רוככה. הנוסח שאושר השבוע בקריאה ראשונה מותיר את שיקול הדעת למנהל בית החולים - כל אחד במקומו - ולא לרבנות הראשית, וזאת רק "לאחר ששקל חלופות אחרות" ובכפוף לכך ש"יתחשב בזכויות המטופלים ובצורכיהם". שינוי נוסף הוא בכך שבעוד ההצעה המקורית מאפשרת למאבטח "מניעה" של הכנסת מזון בניגוד להוראות - בזו המתוקנת עובד יוכל רק "ליידע" בנושא את המבקרים.
האם מצופה מכל מרכז רפואי לאפשר הכנסת חמץ גמור בפסח על ידי מאושפזים בשם "זכויות המטופל"? מאידך, האם ניתן למנוע מחולה לאכול בדל"ת אמותיו מרק ירקות ביתי שבן משפחה הכין בעבורו, ללא חשש קטניות ושרויה, רק משום שאין עליו אישור כשרות רשמי? ואם המאושפז הוא ערבי – האם נגזר עליו לצרוך רק מצות, תפוחי אדמה וביצים קשות במשך יותר משבוע ימים? נראה כי הגרסה העדכנית של הצעת החוק נועדה לאזן בין הצרכים. בעולם מתוקן די היה במעט רצון טוב ושכל ישר כדי לגשר על הפערים לשביעות רצון כל הצדדים, אבל בישראל המקוטבת, וכשעל הפרק עוד סוגיה רגישה מיחסי הדת והמדינה, זה כנראה לא יכול לקרות בלי שופטים ומחוקקים.
נדר על טהרת הקודש
באתר האינטרנט של בית החולים לניאדו, השוכן בקריית צאנז בנתניה, מובא סיפור הקמת המוסד על ידי האדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל, הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם, בשנת 1976 - לפני כמעט 50 שנה. הרבי, ניצול שואה, איבד אישה, 11 ילדים ובני משפחה רבים נוספים שנרצחו על ידי הגרמנים הארורים, ונשאר בודד בעולם, מתמודד לבדו עם הסבל הבלתי נתפס של תקופת המלחמה ובפרט עם האובדן הגדול שחווה. "אני זוכר שירו בי ביד", מצוטט האדמו"ר המנוח באתר. "פחדתי ללכת למרפאה שהחזיקו הנאצים על אף שגם שם היו רופאים. ידעתי שאם אכנס לשם לא אצא חי לעולם. כשירו בי ונפצעתי - מה עשיתי? למרות הפחד מהנאצים, ניגשתי לעץ, קטפתי עלה והידקתי אותו בחוזקה על הפצע כדי שיעצור את הדם. אחר כך קטפתי ענף וקשרתי אותו מסביב לפצע כדי שהעלה יחזיק מעמד. ה' עזר ותוך שלושה ימים הבראתי. אז קיבלתי על עצמי שאם ה' ייתן לי חיים ואבריא, שהרי נראיתי אז כמו מוזלמן, ואצא מכאן, מהרשעים הללו, אבנה בית חולים שיהיה מיוסד על כך שהרופאים והאחיות יאמינו שיש אלוקים בעולם, וידעו שכשניגשים לרפא חולה עושים את המצווה הגדולה ביותר בתורה". חזונו של הרבי התגשם, ובבית החולים מעידים כי המוסד "מושתת על דרישות ההלכה בכל פרט ופרט" ויחד עם זאת הוא "מטפל בכל אדם באשר הוא, ללא הבדל דת, גזע ולאום".
חבר הכנסת משה שמעון רוט, נציג חסידות צאנז ביהדות התורה ומי שכיהן עד לא מזמן כחבר הוועד המנהל של לניאדו, סיפר לאחרונה על הדילמה שהוא וחבריו ניצבו בפניה בעקבות בג"ץ החמץ ועל הפתרון המהיר והחד־משמעי של האדמו"ר הנוכחי, נשיא בית החולים ובנו של הרבי המייסד. בריאיון לרדיו 'קול ברמה' תיאר: "התלבטנו מאוד מה לעשות ואיך לעשות והיו כל מיני דיונים. נכנסנו אליו, והיה לו רק משפט אחד להגיד: 'חד־משמעית - זה לא הולך לקרות. לא ייכנס חמץ ללניאדו. ואם צריך ללכת לבית סוהר בשביל זה - אני עצמי מוכן לשבת בליל הסדר בבית סוהר'. הבנו מיד שהדיון נגמר. אין פשרות ולא שייך פשרות". משה זלמנוביץ', מעסקני חסידות צאנז, הסביר את העמדה הנוקשה במסירות נפשו של האדמו"ר האב להקמת בית חולים "על טהרת הקודש", שהייתה מעין נדר שלו. "הוא עצמו הלך לגייס כסף לבנייה", סיפר. "אייזנהאואר, שהיה נשיא של ארצות הברית, רצה להגשים לו את החלום הזה, אבל הוא אמר לו: אני לא נשארתי בשואה כדי לבנות את אמריקה. אני רוצה לבנות את ארץ ישראל".
"אפשר להגיע לפתרון בלי חקיקה"
מנגד, תני פרנק, מנהל המרכז ליהדות ומדינה מבית מכון הרטמן, מתנגד לחקיקה שמוביל כעת גפני, גם בגרסה המרוככת - מכמה סיבות. "ראשית, אני חושש מהיווצרות של בתי חולים עם זהויות נפרדות", הסביר. "בעיקרון אני בעד ביזור הסמכויות באופן שמשאיר לכל מנהל מוסד את שיקול הדעת, אבל במקרה שלנו זה יביא למצב שבו מעייני הישועה או לניאדו ייהפכו לחרדיים לגמרי – ואת זה אני חושב שאפילו הם עצמם לא רוצים".
"שנית, וזו הסיבה העיקרית לכך שהחוק מיותר בעיניי, אני חושב שהצעד הזה רק יעורר ריב ומדון", הוסיף פרנק. "נכון שמה שמעניין אותם הוא בתי החולים שלהם, אבל גם שם יש חילונים ולא יהודים. כל חקיקה של החרדים בנושאים הללו מצטיירת תמיד ככפייה דתית, ואני חושש מזה שבפסח הקרוב היא פשוט תגרום לכך שיהיה הרבה יותר חמץ בבתי החולים - בדיוק ההפך ממה שרצו להשיג. אגב, אם הם היו מחכים עם זה עד אחרי פסח זה בוודאי היה מוריד קצת את הלהבות וממתן את התגובה, אבל לא נראה שזה מעניין אותם".
"בסופו של דבר הנוהל של הרבנות שקבע שמאבטחים חייבים לחטט בתיקים - זה מה שעשה את השינוי המשמעותי בסטטוס־קוו, ולא פסיקת בג"ץ", סיכם תני פרנק. "במצב המשפטי הקיים, אני משוכנע שאפשר להגיע להסדרים ולפתרונות שיהיו מקובלים על שני הצדדים – בלי צורך בחקיקה".
אבל משה גפני לא מקבל הוראות מאנשי מכון הרטמן, אפילו לא המלצות, והצעת החוק כבר הונחה והיא מקודמת במרץ. בין אם תאושר עד חג הפסח הבעל"ט ובין אם לאו, אפשר ללמוד ממנה משהו על מידת היושרה (או חוסר היושרה) שבה נהגה הרבנות הראשית בעומדה בפני בית המשפט. במהלך הדיונים בעתירה ניסו השופטים שוב ושוב, כמעט התחננו, להביא את הצדדים לפשרה מוסכמת שתאפשר הכנסת מזון חיצוני לבתי החולים בלי שהדבר ישפיע על כשרות המקום – למשל בהגדרת "מתחמי חמץ" סגורים או במעבר לשימוש בכלים חד־פעמיים בפסח. בכל פעם הייתה זו הרבנות שהתבצרה בעמדתה ודחתה את הפתרונות בנימוקים הלכתיים, כשהיא טוענת כי אף אחת מההצעות אינה מבטיחה שהמזון שיוגש לכל המאושפזים יהיה כשר, עד שלבג"ץ לא נותרה ברירה והוא נאלץ להכריע בעצמו בסוגיה. והנה כעת מתברר - בזכות הצעת החוק המרוככת של גפני – שאפשר להשאיר את העניין לשיקול דעתם של מנהלי בתי החולים ואין הכרח להכפיפם לנוהל הדרקוני האחיד של הרבנות שהיה נהוג עד תש"פ. לא מאמינים? תשפ"א ותשפ"ב יוכיחו: המאבטחים לא חיטטו בתיקים בפסח, ולא שמענו שתעודות הכשרות הוסרו.
הכותב הוא עיתונאי חטיבת החדשות של ynet וידיעות אחרונות
לתגובות: [email protected]
***