שתי עשיות מנוגדות בפרשתנו. עולם מול עולם. עשיית עגל המסכה ומנגד עשיית המשכן. 'לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה' כנגד 'וְעָשׂוּ אֵת כָּל־אֲשֶׁר צִוִּיתִך'ָ. את עגל המסכה יצר אהרון הכהן כשכל השבטים יתפרקו מנזמי הזהב אשר באזניהם, להוציא שבט לוי.
לעשיית המשכן בחר ה' בבצלאל ואהליאב, בצלאל איש שבט יהודה, ועמו אהליאב משבט דן. אמר ר' חנינא אין לך גדול משבט יהודה, ואין לך קטן משבט דן... אמר הקב"ה: ...שלא תהא רוחו גסה, ללמדנו שגדול וקטן שווים לפני הקב"ה, ולכן המשכן נעשה בשניהם, זה משבט יהודה וזה משבט דן.
שואל הרמב"ן, רבנו בחיי ואחרים, כיצד זה שניים אלה, בצלאל ואהליאב, היו לאמנים? הרי לכאורה לא היה להם כל רקע מקצועי, ולא עוד אלא שעל פי המדרש בצלאל היה בן ארבע עשרה שנה בלבד. ואף אם היה אמן בתחום אחד, סביר שלא היה בתחום אחר, ולא עוד, הרי בני ישראל עסקו מאתיים ועשר שנים בחומר ובלבנים, בעבודה קשה וגסה כאחד, וכלל לא באותן אומנויות עדינות הנצרכות לשם הקמת המשכן, ואף אם ידעו, בוודאי נשכחה מהם המלאכה? ואם נניח שקודם עשיית המשכן, למדו הם אמנות לשם אמנות, נכון שתחילה נברר, האם אמנות הוא מקצוע נכון וראוי לו לאדם בעל נפש יהודית בפרט ולכל נפש ככלל ללומדה ולהתעסק בה?
לפחות שני הוגי דעות מפורסמים, עוררו כל אחד בתקופתו סערה בעולם, באומרם שהאמנות לא רק שאינה טובה אלא אף מזיקה לאנושות; אפלטון שהיה תלמידו של סוקרטס ומורו של אריסטו, ושנים רבות אחר כך, בתקופת המהפכה הצרפתית, ז'אן ז'אק רוסו, שנחשב לאחד מהפילוסופים החשובים של עידן הנאורות, ורעיונותיו השפיעו רבות על אותה מהפכה בצרפת. אפלטון בספרו 'הפוליטיאה' טוען שאמנם אמנות תורמת להתפתחות האדם מבחינה אסתטית ושכלית, אבל נזקיה גדולים מתועלתה, עד כדי כך, שלדבריו מדינה אידיאלית היא מדינה שאחד מהתנאים הבסיסיים שלה הוא שלא יהיו בה אנשי אמנות... שהרי רובם לא למדו ולא עסקו בחינוך, ובכל זאת מגויסים הם כמשפיעי דעת קהל. כך גם טוען ז'אן ז'אק רוסו בספרו 'דיון בדבר ההשפעה המוסרית של אמנות ומדע'.
דומה כי האמנות, כאמצעים רבים אחרים כמו המדיה או סכין מנתחים, יכולה להרע או להיטיב עם האנושות. תלויה היא במטרה שמציב בפניו המתעסק בה, האם להרבות כבוד שם שמים, להגדיל תורה ולהאדירה, כבצלאל ואהליאב, ובכך מטיבה עם האנושות. ועל כגון זו שרו בני-ישראל ומשה-רבנו: 'זה אלי ואנוהו" (שמות טו', ב'), וכפי שמסבירה הגמרא פסוק זה בשבת קלג, התנאה לפניו במצוות, עשֵה לפניו סוכה נאה ולולב נאה ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה וכו'. או שמא עיסוק באמנות במטרה למלא מאווייו ותאוותיו, ובמקרה קיצון אף על מנת ליצור כלי שפעמים משחית את נפש, פעמים משחית את הנשמה ופעמים את שתיהן כאחת, כאותם ציורים ויצירות אנטישמיים שעודדו פוגרומים ואנטישמיות לאורך ההיסטוריה האנושית. ככזו ודאי מרעה עם העולם.
מעניין הוא שהמילה אמן בעברית הוא כינוי לעוסק במלאכת מחשבת, ולא בכדי אמן ואמן הם לשון אמונה, לעומת זאת בלע"ז ארטיסט הוא ARTEM לשון חיקוי, היכולת לחקות את הטבע בציור וכדומה. אומר מרן הרב קוק בעין אי"ה, ברכות נה', תמונת המשכן וכליו, וכן הציורים הפרטיים שהיו נעשים מעשה מלאכת-מחשבת - מאת ה' הייתה זאת, כדי שהציורים יעשו רושם על נפשותיהם של ישראל, לתורה ולתעודה וליראת ה'. ומוסיף, על אף שאין לנו להרבות בציורים של מעשה חרשים כדי להקים על ידם מערכות מוסר, כי מעיין החכמה והמוסר שלנו נמצא בתורת ה' הטהורה... אבל בציורים אלה שבמשכן, שמאת ה' נצטווינו לעשותם, מובן הדבר שהיו בהם הארה רבה לכונן את הנפשות אל הוד המושגים הכלולים בהם.
בצלאל לא חיקה דבר, לא היה אדריכל שהביא לו קובץ כזה או אחר של שרטוטים בתלת ממד לביצוע. בצלאל דאג שכל מלאכת המשכן תעשה כאשר ציווה ה' את משה, והתורה מעידה פעמים רבות שאכן כך עשה. אומרים חז"ל: בצלאל, הוא חלק מתוכנית הבריאה עוד בטרם נברא העולם. וכך הוא במדרש - הראה לו הקב"ה למשה ספרו של אדם הראשון, שאף בצלאל כבר מאותה שעה היתקנו בורא עולם, שנאמר: 'ראה קראתי בשם בצלאל', בא לרמוז שבצלאל היה שם. וכן מורות אותיות השם בצלאל, בצל א-ל. ונקרא בצלאל לפי שמתחלה הייתה נשמתו רשומה וחקוקה בכח אצילות הא-ל, ואחרי כן יצא וזכה וישב בצלו של א-ל לעשות הארון שהיה צל של תורה שבכתב, והכפורת עם כרוביו הסוככים בכנפיהם שהיו צל לארון, ומששת ימי בראשית היה מתוקן לו. קורא הדורות מראש, קרא בשם בצלאל בן אורי בן חור להבין את סוד המשכן וכליו ולהתעסק במלאכתו, וכדברי רבי שמואל-בר-נחמן, במדרש תנחומא לפרשת נשא: בשעה שברא הקב"ה את העולם נתאווה שיהא לו דירה בתחתונים [בעולם הזה] כמו שיש לו בעולמות העליונים.
ואכן בשאלת מגמת העיסוק באמנות, עולה מתוך מכתבו של הראי"ה קוק לראשי אגודת בצלאל, לרגל הקמת המוסד, [אגרת קמ"ח], שכולו תקווה שמתוך האמנות לשמה הנמצאת בראשית דרכה, בימים של חושך ואפלה, ישכילו לבוא ב'בצלאל' לעשייה של אמנות שתרבה כבוד שם ה' בעולם, ומתוך כך שמחתו בהקמת 'בצלאל'. ובלשונו הנפלאה - קו אור אחד האיר לנו מתוך הערפל העב של עולמנו החשוך כעת. פה ושם בתפוצות אחינו - תוהו ובהו וחשך. דמים נשפכים, גויות נרמסות, גלגלות מתרוצצות, בתים חנויות וכל שכיות החמדה נבזזות ונשדדות...חשך ואפלה ...אבל הנה זרם מים קרים על העצמות המפוצחות: 'ארץ-ישראל מתנערת'. ההתעוררות היא אמנם איטית, איטית מאד, עקב בצד גודל, ובהפסקות גדולות, אבל מכל-מקום היא מתנערת, ניצני התחיה נשקפים למי שחפץ להסתכל יפה.
אחד מסימני-התחיה המובהקים היא הפעולה הנכבדה העומדת לצאת מאגודתכם, אגודת בצלאל, הנכבדה: 'תחיית האמנות והיופי העברי בא"י'. מלבב המחזה ומרהיב לראות את אחינו רבי הכישרון, גאוני היופי והאמנות, המוצאים מקום הגון בשדרות הרחבות והגבוהות של החיים הכלליים, ורוח מרום נשא אותם להביאם ירושלימה, לעטר את עירנו הקדושה, שהיא כחותם על לבנו, בפרחיהם הנחמדים, להיות בקרבה לכבוד ולתפארת, גם לברכה ותועלת... כאותה 'שושנה קטנה המבקשת את הבובה', וב"ה אות היא לטובה, שתחלים, תגדל ותדע מה יעודה... ומי היא השושנה? ירושלים האהובה, שושנת עמקים זאת, בת-ציון היקרה. זאת הבת היקרה, חולת מחלת הגלות המרה... בניה שכחוה, רבים נואשו מרפיון לב, מתקווה וחיים עבורה. עתה זרם חיים מרעיד ברעד נעים את העצמות המדוכאות והחולות, היא דורשת יופי, אמנות, מלאכת-מחשבת... הרב מצפה ומקווה שתגדל ותרבה בעשיה האמנותית כבוד שם שמים בעולם. דומה כי הראי"ה לא חלם בשעתו על אותן עקרונות חדשים שבאו משכבר לעולם, כחופש האמנות, חופש היצירה, חופש ההבעה, חופש הביטוי לרגשות אשר חיזקו את מגמת האמנות להרע. אשרינו שהוקמו מאז אולפנות וישיבות עם מגמות אמנות ברוח הרב זצ"ל.
עו"ד שלום וסרטייל הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל