הייתי אז נער צעיר, וממרחק השנים מותר גם להודות – מפוחד. השתרכתי אחרי קבוצת צעירים מלאת מוטיבציה ורוח קרב, שנראתה בפאותיה המתנפנפות ובכיפותיה הגדולות כמו יצירה אבסורדית על רקע שכונת רמת אביב הבורגנית.
מוביל החבורה חיפש סדק קטן שיוכל להבקיע דרכו את שורת הבתים האחרונה של השכונה, ולהסתער על כביש איילון שקול סאונו נשמע היטב מהמרחק הזה. אחרי כמה דקות הוא הצליח, ומצאנו את עצמנו מתיישבים על ציר התחבורה המרכזי כחלק ממבצע שנקרא "ניסוי כלים". הייתה זו שנת 2005.
בתוך דקות ספורות הגיעו לנקודה שוטרי יס"מ ירקון, לבושים בטי־שירט שחורה צמודה שמבליטה כל תו בגופם השרירי. חיש מהר נשלפו האגרופים והוגשו טריים לפרצופים מופתעים. עיניי הצעירות זוכרות נערה דקיקה מונפת בידיה וברגליה על ידי שני גברתנים, שמטלטלים אותה אחת לימין ואחת לשמאל ומשליכים מעבר לגדר ההפרדה כאילו הייתה שק מלט בידי שני פועלים. אחריהם הגיעו הפרשים, שצעדו לתוכנו כאילו לא היינו שם. ואחריהם ה"בואש" – מכת"זית בניחוח מיוחד, שהתיזה אחרינו גם אחרי שנמלטנו אל גבעות החול שמעבר לכביש ועד שנעלמנו מטווח העין. מחצית השעה, ולחסימת הכביש לא היה כל זכר.
המשטרה החרימה את כל הציוד
נזכרתי במראות האלה בשבוע שעבר, כאשר מודעות ענק על "יום שיבוש לאומי" התנוססו בכל כלי התקשורת והכריזו על חסימות כבישים ברחבי הארץ כמחאה על הרפורמה המשפטית. הפורמט המחאתי של מתנגדי הרפורמה מזכיר מאוד את "ניסוי הכלים" של מתנגדי ההתנתקות, ולא מן הנמנע שההשראה נשאבה משם. אבל מי שלא שאבו השראה מאותם ימים הם משטרת ישראל ופרקליטות המדינה. מארגני יום השיבוש לא נאלצו להסתתר. הם עדכנו מתי והיכן יחסמו, וביצעו את תוכניתם בלי להסתנן בחשאי בין סמטאות רמת אביב. לא רק שהמשטרה לא עצרה מראש את מתכנני השיבוש, היא אף שלחה לאזרחים הודעות על שינויים בהסדרי התנועה בשירות המחאה.
גם שי מלכה, שהיה ב־2005 מראשי ארגון 'הבית הלאומי' שיזם את ניסוי הכלים, הביט בתדהמה במסך הטלוויזיה בשבוע שעבר. "כל ההתייחסות של המשטרה, זרועות אכיפת החוק ובתי המשפט – הכול מתנהל הפוך לגמרי מאיך שהייתה ההתנהלות נגדנו", הוא אומר. כשהוא מפרט את החוויות שלו מאז, הדעת באמת מתקשה לסבול את מדיניות האיפה ואיפה.
"יום לפני התאריך שנקבע ל'ניסוי כלים', ישבנו במשרד ששכרנו בקריית משה לצורך הפעילות של הארגון", הוא משחזר. "היינו מוכנים עם שלטים, חולצות, פלאיירים, רשימות של צמתים שבהם התארגנה חסימה. היינו שם אני ושותפי להובלת הארגון אריאל ונגרובר, יחד עם עוד כמה פעילים". בשעת בוקר לא מוקדמת התפרצו למקום בבת אחת עשרות בלשי משטרה, יחד עם לוחמי מג"ב ועוד כוח יס"מ שהקיף את הבניין מלמטה.
"התחילו לזהות אותנו אחד אחרי השני. אספו אותי ואת אריאל לניידת משטרה, והתחילו לרוקן את המשרד מכל התכולה שלו. הייתה סוואנה משטרתית גדולה שהובאה במיוחד בשביל להחרים לנו את כל הציוד. לא מדובר בחומרים לצורך חקירה או משהו כזה – הם לקחו הכול, מכבלים של מחשב ועד חולצות וסטיקרים. רצו להרוג לנו את הפעילות".
מלכה וונגרובר נלקחו למגרש הרוסים, וכעבור זמן קצר הובאו להארכת מעצר. העבירה שיוחסה להם הייתה המרדה. קצת קשה לתפוס את זה, אבל כך אכן היה: מעצרם הוארך שוב ושוב עד שאחרון התושבים בגוש קטיף נעקר מביתו. חודשיים בילו במגרש הרוסים, ועוד חודשיים בכלא מעשיהו, וכל זה בטרם נפתח משפטם. גם אחרי שתם גירוש גוש קטיף והניחו להם להשתחרר מהמעצר, התעקשה הפרקליטות להשאיר אותם במעצר בית עד שתושלם גם עקירת הקברים מבית העלמין של הגוש.
סעיפי האישום שיוחסו לשניים מופרזים עד כדי גיחוך. פרט לעבירת ההמרדה, שנחשבת לעבירה נדירה ביותר שרק בודדים הורשעו בה ב־75 שנותיה של מדינת ישראל, ייחסה הפרקליטות לשניים את כל העבירות שבוצעו לטענתה ביום שלמחרת המעצר שלהם, במסגרת מבצע "ניסוי כלים" שיצא לפועל גם בלעדיהם. נחזור שוב, כי באמת קשה לתפוס: שי מלכה ואריאל ונגרובר ישבו באותו יום בתא אפלולי במגרש הרוסים, אך הואשמו בעבירות של תקיפת שוטר וסיכון אדם בנתיב תעבורה שביצעו נערים בכביש איילון או בצומת רעננה. אחריות כמשלחים, טענה הפרקליטות.
"האבסורד שבזה", אומר מלכה, "הוא ששנה לפני כן, כשתוכנית ההתנתקות עוד לא הייתה על הפרק, היועמ"ש מני מזוז דיבר בכנס על עבירת ההמרדה וטען שאין לה מקום בספר החוקים של מדינה דמוקרטית. זה עוד שריד מהמשפט הבריטי שנהג לפני קום המדינה ושימש נגד אנשי המחתרות. והנה חלפה שנה, ואותו מזוז רץ להכניס אותנו למאסר על העבירה הזאת שנהייתה פתאום מוצדקת".
ההשוואה לאירועי יום רביעי שעבר ברורה. מארגני ההפגנות אינם אנשי צללים שאין למשטרה שום דרך להגיע אליהם. אם הייתה ננקטת כלפיהם אותה גישה שננקטה כלפי מלכה, הם היו נעצרים כבר ביום שלישי. בפועל, נראה שלא רק שאין שום כוונה להאשים אותם בהמרדה או להחרים את כל הציוד במשרדיהם, אלא הודעות המשטרה עושות רושם שחסימות הכבישים נעשו בתיאום ובהסכמה. באופן כללי, מארגני המחאות מרבים להדגיש שכל הפעילות שלהם מתואמת עם המשטרה.
גם בטיפול הכוחות בשטח בחוסמי הכבישים ניכר פער גדול. נניח בצד את רמת האלימות והפעלת הכוח נגד המפגינים בשני המקרים, למרות שיש מה להשוות גם כאן, מפני שאלו דברים שקשה לכמת אותם. ישנו נתון מובהק בהרבה: בתום יום "ניסוי הכלים" לפני 18 שנה נעצרו קרוב ל־700 פעילי ימין, לעומת כמה עשרות בודדות שנעצרו בתל אביב בשבוע שעבר, ושוחררו כבר באותו יום או למחרת.
ההתנכלות המשפטית למלכה ולונגרובר, שאליהם הצטרף למעצר אחרי זמן קצר עדיאל שרעבי שהחליף אותם בהובלת התנועה, נמשכה שנים ארוכות לאחר מכן. החנינה הכללית שהעניק הנשיא לעצורי ההתנתקות לא חלה עליהם, והם נשפטו על עבירת המרדה ועבירות שנעשו במסגרת "ניסוי הכלים". שופטת בית משפט השלום הפגינה אומץ ושכל ישר כאשר החליטה לבטל את אישומי השילוח המופרכים, וגם קיבלה את טענתם על אכיפה בררנית בעבירת ההמרדה. אבל שי ניצן, שהיה מופקד אז על התפקידים המיוחדים בפרקליטות, החליט לערער למחוזי ולבסוף הצליח גם להשיג הרשעה. נגזרה עליהם חצי שנת מאסר, שלא באה לידי ביטוי בפועל בשל הקיזוז עם זמן המאסר שעברו.
סרבנות: חקירות פליליות או חיבוק חם?
גם היחס לקריאות לסירוב פקודה בצבא שונה בתכלית בין מחאת 2023 למחאת 2005. השבוע שמענו שרי ביטחון, רמטכ"לים ומפכ"לים לשעבר מדברים בגלוי על הפסקת השירות הצבאי במילואים כמחאה על העברת הרפורמה בכנסת. טייסים ולוחמי יחידות מיוחדות במילואים שהודיעו כי לא יגיעו למילואים זכו לחיבוק תקשורתי חם. גם דוברו של יושב ראש האופוזיציה יאיר לפיד ידע שרק ירוויח נקודות אם יודיע שלא יתייצב למילואים בשבוע הבא. איש מהם לא העלה על דעתו שיצטרך לשלם מחיר פלילי על ההפקרות הזאת. הפריבילגיה מובטחת.
זו לא הייתה המציאות במחאה נגד ההתנתקות. בין סעיפי ההמרדה שבהם הורשעו ונגרובר ומלכה הייתה גם הקריאה לסירוב פקודה שנשמעה בכנסים שארגנו. שורה ארוכה של אישי ציבור ימנים נחקרו בחשד להמרדה מפני שהעלו את הרעיון להימנע מלבצע את פקודת הגירוש. דניאלה וייס ואריה אלדד הובאו לחקירה, אנשי ארגון 'הלב היהודי', נעם לבנת אחיה של שרת החינוך לשעבר ועוד אחרים. מרתק לראות גם את רוח התקופה בתקשורת: את הידיעה ב'מעריב' על פתיחה בחקירה נגד וייס ולבנת החליט העורך לפתוח בקריאה החד־משמעית "יש גבול להסתה". ומי יסמן אותו היום?
פרט לפריבילגיה ההיסטורית של "שמאל מותר ימין אסור" שעומדת מאחורי האכיפה הבררנית, במחאה הנוכחית יש עוד גורם שמוביל לאוזלת היד מרצון של גורמי אכיפת החוק, אולי אף ראוי לומר – ניגוד עניינים חריף. הרי מי שעומד בחוד החנית של המאבק כבר מיומו הראשון הם נשיאת בית המשפט העליון ונאומי הפוליטיקה הבוטים שלה, היועמ"שית שנאמה נאומים כאלה גם היא ומקדשת מלחמת ניגוד עניינים ונבצרות נגד ראש הממשלה, וארגון הפרקליטים שמחליט על שביתות ומחאות נגד מדיניות הממשלה בלי בושה. כשהחבורה הזאת צריכה להורות למשטרה על פתיחה בחקירה בעוון של המרדה או הסתה, כפי שמחייב החוק, אין שום סיכוי שהיא תירה ברגל של המאבק שהיא בעצמה מנהלת. יד אחת שולחת לעבור על החוק, היד השנייה מגוננת מפני מיצוי הדין, ובתווך האנרכיה חוגגת. רק סיבה נוספת לממשלה ללכת עם הרפורמה המשפטית ללא מורא, ולתקן את העיוותים ארוכי השנים במדינת ישראל.
לתגובות: yoniro770@gmail.com
***