ישראל ביתם

סוגיית ההגירה אל תוך תחומי מדינת ישראל היא אחת הסוגיות הנפיצות על סדר היום הציבורי בשנים האחרונות. הסיבה לכך שהנושא הפך למהותי כל כך נובעת משינוי שחל בשנים האחרונות באופי הדמוגרפי על העלייה ובגורמים הדוחפים לה. הכלכלה הישראלית צמחה דרמטית בעשרות השנים האחרונות, כך שאם בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל היה ברור שמי שירצו לעלות אל המדינה הצעירה יעשו זאת ממניעים של הזדהות לאומית וציונות, כיום האינטרס הכלכלי להגר לישראל הפך לגורם עיקרי במוטיבציה של העולים.

בציבור הישראלי מוכרת בעיקר סוגיית סעיף הנכד בחוק השבות, הסעיף שלמעשה מאפשר לנכד או נכדה של יהודי לעלות ארצה למרות שהם עצמם אינם יהודים על פי ההלכה. לצד סעיף הנכד, שלגביו נכתב בהסכמים הקואליציוניים כי הוא ישונה באופן ניכר, ישנן שתי סוגיות נוספות בתחום ההגירה שאליהן נחשף הציבור הישראלי. הראשונה היא סוגיית איחוד המשפחות של ערבים ישראלים עם תושבי הרשות הפלשתינית, שהציבור מכיר יותר בתור משבר חוק האזרחות שטלטל את הממשלה הקודמת. הסוגיה השנייה היא המסתננים מאפריקה, שממשלות ישראל השונות מנסות להחזירם לארצות מוצאם כבר יותר מעשור. למעשה, מדובר באחת הסוגיות שמשמשות בימים אלו כנימוק לצורך ברפורמה במערכת המשפט.

במסגרת נאום ה"אני מאשים" שנשא חבר הכנסת שמחה רוטמן נגד מערכת המשפט בעת העברת הפרקים הראשונים של הרפורמה בקריאה ראשונה, אמר יושב ראש ועדת החוקה את הדברים הבאים: "במשך שנים ארוכות הצביעו האזרחים לכנסת שתעביר חוק למניעת הסתננות. פעם ראשונה, פעם שנייה, פעם שלישית ופעם רביעית. ובכל פעם שכנסת ישראל העבירה חוק שנועד להגן על הגבול שלנו ולדאוג שלתושבי דרום תל אביב תהיה האפשרות לחיות בכבוד, בית המשפט מחק את קולם והתעלם מרצונם. בית המשפט החליט שהוא ינהל מדיניות הגירה לישראל".

לכאורה, עושה רושם שממשלות ישראל השונות עושות ככל יכולתן למנוע הגירה בלתי חוקית לישראל. אלא שבמקביל לניסיונות הללו, ישראל מכניסה מהדלת הראשית המוני מהגרים שאין להם שום קשר ליהדות. המספרים מלמדים על עשרות אלפי מהגרים בשנה שעל פי החוק ומדיניות ההגירה הישראלית כלל לא היו אמורים להיות כאן. אלא שאינטרסים זרים, לעיתים פוליטיים ולעיתים אידאולוגיים, הובילו לפגיעה חמורה במדיניות ההגירה של ישראל ולצמצום הרוב היהודי במדינה.

ציר עוקף חוק השבות

לפני שנצלול לפרטים, כדאי להסביר את מבנה מדיניות ההגירה של ישראל. מדיניות ההגירה של המדינה מתבססת על חוק השבות על שני חלקיו: החלק הראשון שקובע שכל יהודי יכול לעלות לארץ - ואין כאן המקום להיכנס למחלוקות הקשורות לפרשנות לסעיף זה, וסעיף הנכד, שאותו הסברנו קודם. אך לצד הציר המרכזי של חוק השבות, למדינת ישראל ישנם עוד צירים משניים של הגירה. בראשם נמצאים רעיון איחוד המשפחות, שרלוונטי לעלייה מכל המדינות ברחבי תבל וגם לסוגיית איחוד המשפחות עם הפלשתינים, והחלטות הממשלה להעלאת מבקשי העלייה באתיופיה. למעשה, שני הצירים האלה הם צירים עוקפי חוק השבות, שהוא כאמור הציר המרכזי במדיניות ההגירה הישראלית.

למרות שניתן היה לחשוב שישראל תתייחס לצירים העוקפים כבעיה שלכל הפחות צריך לצמצם אותה, בפועל היא משקיעה מיליונים רבים בהעלאת מבקשי העלייה הללו. שני האזורים הגיאוגרפיים שבהם מתבצעת עיקר הפעילות הן מדינות ברית המועצות לשעבר ואתיופיה. בכל אחת מהמדינות מדובר במודל אחר.

נפתח בעלייה ממדינות ברית המועצות לשעבר, שכן משם מגיעה העלייה הגדולה ביותר לישראל בשנים האחרונות. בשנת 2022 חל גידול דרמטי במספר העולים ממדינות אלה, בדגש על אוקראינה ורוסיה. הסיבה לכך היא המלחמה המתרחשת באוקראינה כבר יותר משנה. קרוב ל־60 אלף עלו ממדינות אלו, יותר מ־40 אלף מתוכם עלו מתוקף סעיף הנכד והם אינם יהודים על פי ההלכה. מדובר בכמעט 70 אחוזים מהעולים בשנה האחרונה ממדינות ברית המועצות לשעבר, שאינם יהודים. שנת 2022 אולי חריגה במספר הגדול של העולים ממדינות אלו, אבל לא בחלוקה שבין יהודים ולא יהודים, שנמשכת כבר כמה שנים, כשהפער בין הרוב שאינו יהודי מבין העולים למיעוט היהודי רק הולך וגדל.

אחת הסיבות לכך היא שארגון נתיב, הארגון האחראי על העלאת יהודי ברית המועצות לשעבר לארץ, נשלט במשך שנים רבות על ידי מפלגת ישראל ביתנו, שמסיבות פוליטיות ואלקטורליות ראתה אינטרס מובהק בהבאת כמה שיותר עולים מאותן מדינות לארץ. גורמים מקצועיים שעוסקים בתחום מציירים ל'בשבע' את המציאות בכל הקשור לעלייה ממדינות אלו כחור שחור שלא תמיד הממשלה מבינה מה מתרחש בו, או מכירה את הנתונים.

לצד נתיב, שלדברי גורמים מקצועיים שונים הופעלה על ידי ישראל ביתנו כך שהעלייה לישראל תורחב ככל האפשר, גם הסוכנות היהודית פועלת במזרח אירופה, אלא שהיא לא מספקת למדינת ישראל שום נתון בסוגיה. הסיבה הרשמית לכך היא שבשונה ממה שקורה ברוב מדינות העולם, לא הסוכנות היהודית מנפיקה אשרות עלייה ארצה במדינות מזרח אירופה אלא ארגון נתיב הוא הממונה על כך. למעשה, למדינה אין מושג מה עושה הסוכנות היהודית באזור, למי היא פונה ומנסה להניע אותו לעלות ארצה, ומה המדיניות שעל פיה היא פועלת.

תעשייה של אישורים מזויפים

הסיבה שהשאלות הללו חשובות כל כך היא העובדה שבמדינות הללו, ובמיוחד ברוסיה, התפתחה תעשייה ענפה של זיופי תעודות ומכירת אישורי עלייה לארץ. מילה מושקוביץ עלתה בעצמה מברית המועצות לפני שנים ארוכות. אחרי נפילת מסך הברזל הוחלט להקים במשרד הפנים מחלקה לטיפול ביוצאי ברית המועצות. מושקוביץ, כדוברת רוסית, הועברה לעבוד במחלקה הזאת. שם, לצד שתי עובדות נוספות, היא נחשפה לתעשייה של זיופי האישורים.

"מה שקרה זה שלאחר נפילת מסך הברזל הגיעו לכאן המוני עולים ממדינות ברית המועצות. רובם המוחלט היו יהודים, אבל כשמדברים על כמיליון עולים נכנסו גם המוני לא יהודים באמצעות סעיף הנכד. אלא שבגלל שמדובר היה בהיקפי עלייה גדולים מאוד, גורמים מסוימים התחילו לנצל את זה כדי לזייף מסמכים", היא מתארת ל'בשבע'.

איך זה התגלה?

"הפעם הראשונה שאני נתקלתי בזה הייתה כשהגיע לארץ מישהו מרוסיה לבד, עם מסמכים שמאשרים שהוא זכאי סעיף הנכד. לאחר שהוא התאזרח כאן הוא הלך חזרה לרוסיה והתחתן עם מישהי. לאחר שנולד להם ילד הוא הגיש בקשה להעלות לארץ גם אותם, במסגרת איחוד משפחות. בעקבות הבקשה התחילו לבדוק את המסמכים שלו, כמו שאמורים לעשות, ואז התגלה שהמסמכים בכלל זויפו. מדובר באדם שלא היה זכאי לעלות ארצה לפי סעיף הנכד וזייף את כניסתו ארצה".

עד כמה סיפורים כאלה נפוצים?

"יש מאות מקרים כאלה. המספרים עצמם לא ידועים בדיוק, כי לאף אחד במערכת הפוליטית אין אינטרס לבדוק את הנושא, אבל מדובר במאות מקרים ובאלפי אנשים. אלה מקרים שלא מתגלים שנים ארוכות, ואז זה כבר נהיה מאוחר מדי. אם תופסים מישהו שזייף מסמכים כמה חודשים או אפילו שנה או שנתיים אחרי שעלה ארצה, קל יחסית לטפל בזה. אבל מי שזייף מסמכים וכבר נמצא כאן עשרים שנה, זה מאוד מאוד קשה. ואלה חלק מהמקרים. אחת הדוגמאות היא משפחה שחיה שנים בארץ. הם עלו בטענה שהם יהודים, אפילו לא על סעיף הנכד, וכך התייחסו אליהם במשך שנים. אלא שכאשר הבת שלהם, שהייתה קטנה כשהם עלו, רצתה להתחתן והגיעה לרבנות, התברר שהמסמכים של כל המשפחה מזויפים ואין להם שום קשר ליהדות או לעם היהודי, אפילו לא דרך סעיף הנכד".

זיופי המסמכים, אומרת מושקוביץ, הם רק צד אחד של התעשייה. החלק השני הוא קנייה של תעודות אמיתיות, של יהודים אמיתיים, על ידי אנשים חסרי כל קשר לעם היהודי, תמורת כסף רב. "מדובר במסמכים מקוריים, עם שמות אמיתיים, אבל אלה אנשים אחרים בכלל. אלו מקרים שגם היום מתגלים, ובמספרים בלתי מבוטלים. את התופעה גילו על ידי זה שאותם אנשים שמכרו את התעודות שלהם פנו לקונסוליות הישראליות כדי לעלות בעצמם, וקיבלו תשובה שלפי המסמכים הם כבר מזמן בארץ", היא מתארת.

מה גרם לאנשים הללו למכור את התעודות והמסמכים שלהם?

"כסף. הם היו צריכים כסף, והם לא רצו לעלות ארצה. צריך לזכור שמדובר בעזיבת הבית שלהם והעולם שהם מכירים. לעלות ארצה זה לא תמיד קל. לכן הם לא חשבו בהתחלה, כשהייתה להם האפשרות, לעלות. אבל אחרי שהחיים במדינות ההן הפכו לקשים הרבה יותר הם החליטו לעשות שינוי".

במקום לטפל באירועים הללו באמצעות אכיפה, ישראל עשתה בדיוק ההפך: היא החלישה עד לכדי פירוק את כל הגופים שיכולים היו להתמודד עם תעשיית הזיופים הללו, כולל מחלקתה של מושקוביץ, שנסגרה. "במשרד הפנים הבינו במהלך השנים שהמחלקה שלנו רק מביאה להם צרות, כי אנחנו עשינו את העבודה שלנו. היינו בהתחלה שלוש עובדות, ובכל פעם שאחת מאיתנו יצאה לגמלאות דאגו שלא למלא את התקן. זה לא היה מאוד הגיוני, כי מדובר בעלייה גדולה ומישהו צריך לתת לה מענה. העדיפו להעביר את הטיפול בעולים הללו למחלקות אחרות, העיקר שהמחלקה שלנו לא תיגע בזה. חשוב לציין, לא הוקמנו כדי לזהות זיופים. זה הגיע תוך כדי בגלל הפעילות. בסוף הגעתי למצב שבמשך שש שנים נותרתי היחידה שעוסקת בזה".

נתנו סיבה למה לא איישו מחדש את התקנים?

"כן, והיא הייתה מאוד מפורשת. אמרו לי במפורש שלא איישו את התקנים כי העלייה הרוסית היא סוגיה פוליטית ויש גורמי עניין שהאינטרס שלהם הוא שיגיעו ארצה כמה שיותר עולים דוברי רוסית. התיקים האלה עוברים משולחן לשולחן ואין אף אחד שמטפל בזה. היחידים שהרימו את הכפפה הם בתי הדין הרבניים, שכיום אני מתנדבת שם בתחום בירורי היהדות. הם היחידים שפועלים כדי לעצור את האירוע הזה. החלק הכי חמור הוא שהמדינה יודעת בדיוק מי הם האנשים שעומדים מאחורי התעשייה הזאת ואיך היא מתבצעת, אבל אף גוף עם סמכויות לא נוקף אצבע".

מאגר עולים אינסופי

אם בנוגע לעלייה ממדינות ברית המועצות לשעבר מדובר במדיניות של העלמת עין או מסמוס האירוע, בכל הקשור למבקשי העלייה מאתיופיה המדינה כבר לוקחת חלק אקטיבי לחלוטין. הדוגמה האחרונה היא שני מבצעי עלייה שזכו לשם 'צור ישראל' והתרחשו בשלוש השנים האחרונות. במסגרת המבצעים הללו עלו לארץ כאלפיים מבקשי עלייה. בתקציב משרד הקליטה הוגדר סעיף מיוחד למטרת "העלאת יהודי אתיופיה" והושקעו לא פחות מ־34 מיליון שקלים במבצעים אלו, בעקבות החלטת הממשלה שהתקבלה באוקטובר 2020. למעשה, מדובר בסכום נמוך יותר ממה שהושקע בתחום העלאת יהודי אתיופיה שנה קודם לכן, כאשר לפי הנתונים המופיעים בתקציב המדינה, במהלך 2019 מדינת ישראל הוציאה כ־50 מיליון שקלים על פרויקטים דומים.

הבעיה עם התקציבים שהוגדרו למטרת הבאת יהדות אתיופיה לארץ היא שאין יהודים שעלו בשנים האחרונות מאתיופיה. לפי נתוני רשות האוכלוסין וההגירה, מתוך אלפי מבקשי העלייה ממחנות העולים באתיופיה שגם עלו לארץ, אפס היו יהודים. 62 עלו במסגרת סעיף הנכד. לכל השאר אין כל קשר לעם היהודי. אז למה מדינת ישראל מעלה אותם ארצה? לפי גורמים המעורים בפרטים כבר שנים ארוכות, מדובר ברומנטיזציה של החזון הציוני.

הגורמים הללו מתארים ל'בשבע' את ישיבת הממשלה שהתקיימה לפני שנה וחצי, בימי ממשלת בנט־לפיד, כאירוע שבו שרי ממשלת ישראל נאמו בזה אחר זה על הצורך להעלות את יהודי אתיופיה. נאמרו שם אמירות כדוגמת "איך אפשר להשאיר אותם במחנות העלייה, הרי מדובר ביהודים", תוך היתממות או התעלמות מהעובדה שאף לא אחד מאותם עולים אכן יהודי. יש לציין שקהילת יהודי אתיופיה, ביתא ישראל, מתנגדת נחרצות להעלאתם של אנשים אלו ארצה.

"באותה החלטה ישראל שברה את כל הכללים של עצמה. עד היום היה ברור לכל מי שעסק בפרשה כי אין עוד יהודים באתיופיה, אבל כל פעם מצאו עוד ועוד מבקשי עלייה. מה שממשלת ישראל עשתה כל השנים זה לומר בכל פעם שהתקבלה החלטת ממשלה כי מדובר בפעם האחרונה שתתבצע פעולה שכזו, כי אין עוד יהודים באתיופיה. אלא שבמבצע 'צור ישראל' זאת הייתה הפעם הראשונה שישראל לא הצהירה שזאת הפעם האחרונה", אומר ד"ר יונה שרקי, היועץ המשפטי של המרכז למדיניות הגירה.

אם בכל פעם מכירים בעובדה שאין יותר יהודים באתיופיה, איך יש עוד ועוד מבצעי עלייה?

"זה שורש הבעיה. בכל פעם שמתבצע מבצע שכזה, בעיקרון מרוקנים את מחנות העולים. אלא שהם מתמלאים שוב, כי אף אחד לא עוצר את האירוע הזה. כך הגענו למצב שכיום יש לך עוד 34 אלף מבקשי עלייה במחנות העולים באתיופיה".

מה המשמעות של 34 אלף מבקשי עלייה מאתיופיה?

"שאם ניתן להם להתאזרח כאן, נקבל מאות אלפי מהגרים מאתיופיה. הסיבה לכך היא רעיון איחוד המשפחות, שבעזרתו נכנסים לכאן עוד ועוד בני משפחה של כאלה שכבר התאזרחו כאן. צריך להבין משהו, התא המשפחתי באתיופיה הרבה יותר פלואידי מאשר במערב. כל גבר ואישה שם מתחתנים כמה פעמים במהלך חייהם, כך שלמעשה יש לכל עולה שורה ארוכה מאוד של חצאי אחים, שעולים לארץ במסגרת איחודי משפחות".

הנקודה שעליה מצביע שרקי חריגה ביחס להתנהלות של מדינת ישראל כלפי כל קבוצת עולים אחרת. למעשה, איחודי משפחות בקרב עולים מכל מדינות העולם מתקיימים רק לגבי בני הזוג בפועל של העולה שהתאזרח ולגבי ילדיו. אלא שבעלייה מאתיופיה הרחיבו את הקונספט גם לאחים ולחצאי אחים. ההרחבה כל כך משמעותית, עד שבמסדרונות משרד הפנים ומשרד הקליטה רצה בדיחה על כך שהמקום היחיד שבו לא מפלים את יוצאי אתיופיה הוא בהעלאתם ארצה.

המציאות הזאת הופכת לביזארית הרבה יותר, כשמגלים את הנתון הבא: כחלק מהסדר העלייה של אותם עולים, הם מחויבים לעבור גיור בישראל, ורובם הגדול אכן עובר גיור. באופן חריג למדי, גם בני הזוג שהגיעו ארצה רק בעקבות איחוד משפחות מחויבים לעבור גיור. אלא שאין שום גורם שבודק מה מתרחש רגע אחרי שהליך הגיור הושלם, לא במשרד הקליטה ולא במשרד הפנים. במקביל לכך התרחשה בשנים האחרונות עלייה דרמטית בבקשות למתן אישור כניסה ופעילות של כמרים מהכנסייה האתיופית. הסיבה לעלייה החריגה הזאת היא שרבים מהעולים שחויבו להתגייר הולכים בפועל להתפלל בכנסיות.

מאחורי תוכניות העלאת מבקשי העלייה עומדים שורה ארוכה של ארגונים ודמויות. חלק בלתי מבוטל מהם מגיע מארצות הברית, אבל חלק אחר מגיע מתוך המגזר הדתי־לאומי. גורמים שמעורים בנושא מדגישים כי הדמויות המקדמות את הבאתם של אותם עולים ארצה פועלות מתוך כוונות טובות, אך מונעות מרומנטיזציה של חזון העלייה לארץ. "הם מדברים על קיבוץ עשרת השבטים ודברים מסוג זה. הם אנשים טובים שמגיעים ממניעים טובים, אבל מאוד תמימים", אומרים אנשים המעורים בפרטים.

"מה שלא מבינים בסיפור כאן הוא שלגבי העלייה האתיופית החדשה יש שילוב של בעיות. גם המבנה המשפחתי הפלואידי, וגם העובדה שלא הולכים רק לפי השושלת המטריארכלית. כל קשר, אפילו רחוק מאוד מהעם היהודי, מצד האב העולה נכנס להגדרות משרד הפנים, וכך יוצרים שילוב שמוביל להיקפי ענק של פוטנציאל מבקשי עלייה. ויש עוד סיבות היסטוריות שגם תורמות לזה. התוצאה של זה היא שכל מי שיש לו אפשרות ינסה לעלות ארצה, והסיבה לכך ברורה. החיים בישראל טובים עשרת מונים מהחיים באתיופיה", אומר שרקי.

***