התקופה האחרונה, והשבוע האחרון בפרט, הציף בפני כל עם ישראל את המציאות הבלתי נתפסת שבה אנו חיים. ביהודה ושומרון, אבל לא רק. הירצחם של שלושה מטובי בנינו הוא כאב עצום שאי אפשר לתארו בכלל. רציחתם של יגל והלל יניב יחד עם אילן גנלס הי"ד הציפה שוב את תחושת חוסר הביטחון השוררת בשומרון, ובמקרים אחרים בשאר חלקי הארץ.
התנהלותה של מדינת ישראל מול האויב הערבי בעשורים האחרונים הביאה אותנו לידי משבר ערכי חמור. זו כבר לא רק שאלה של האם סיכלנו את הפיגוע או האם תפסנו את המחבל שביצע אותו. חובה להבין את שנשחק ונשכח - אנחנו במלחמה על הארץ הזאת. שום דבר לא השתנה בשנת 2023 לעומת שנת 1948. יש לנו צבא חזק, מערכת ביטחון מהטובות בעולם, אבל המלחמה על הארץ היא אותה המלחמה. ופה נשאלת השאלה - איך אנחנו מעבירים לאויב שמולנו את האמונה והרצון שלנו להיאחז בארץ הזאת בכל מחיר, כשגם הוא לכאורה נלחם על הארץ הזאת.
מה שקורה בשטח, בעיקר ביהודה ושומרון אבל לא רק שם, הוא התנהלות רופסת וחסרת יוזמה בשני היבטים עיקריים הקשורים זה בזה: התיישבות וביטחון. הערבים בונים היכן שרוצים, משתלטים על שטחי C, חונקים יישובים יהודיים - והתגובה שלנו רפה, אם בכלל. לעומת זאת, כל סככה שהיהודים בונים מיד קופצים להרוס, ולא מאשרים כמעט כלום.
בנושא הביטחוני, נראה שאיבדנו את היוזמה ההתקפית והנחישות הצבאית. במקום לרדוף את הערבים, להרתיע אותם, לעבור בית בית ולאסוף נשק, לבצע סגרים ועוצר - הם מבצעים פיגועים, ואנחנו מתגאים במערכת מודיעין משוכללת שתופסת את המחבל רק לאחר שביצע את הפיגוע.
במלחמה כמו זאת, אנחנו צריכים להיות אלה שתוקפים. אנחנו צריכים לעורר הרתעה בצד השני, בבנייה, במלחמה על הבנייה הבלתי חוקית, וכמובן בביטחון. לא תיתכן תופעה כמו זו המתנהלת בחווארה - כביש עמוס ופקוק, ומתי שהערבים רוצים הם מבצעים פיגועים. הציבור הרחב נחשף אל הקשים שבהם, אבל מדובר על אירועי פח"ע יומיומיים שלעיתים רק בניסי ניסים אינם נגמרים באבדות בנפש. אסור לצה"ל לעבור על סיטואציות כאלה לסדר היום. לא צריך להמתין לרצח מזוויע של חיות האדם. עוד לפני הפיגוע היה צריך להנהיג בחווארה מדיניות של יד נוקשה, כדי שיבינו שיש להם הרבה מה להפסיד.
ביישוב חוות יאיר בשומרון שבו אני גר, אנו עדים בשנתיים האחרונות לבנייה בלתי חוקית בהיקפים נרחבים ביותר מצד הערבים מהכפר הסמוך. הם מתקרבים ומתקרבים עד כדי איום ממשי על היישוב. היעדר אכיפה והיעדר תגובה יצרו בשבועות האחרונים עליית מדרגה בניסיונות פיגוע ואפילו חדירה ליישוב. לא צריך לחשוש מהם. צריך להבהיר להם שאנחנו נשארים כאן לעד בעזרת ה', ערוכים להילחם על הבית שלנו, ונילחם בכל מי שמערער על ביטחוננו.
הדור הנוכחי של הערבים לא חווה את נחת זרועו של צה"ל על בשרו. מאז מבצע חומת מגן לא הניח צה"ל את זרועו הארוכה והחזקה עליהם. ההרתעה שלנו נפגמת. הערבים פחות חוששים, ואף מרגישים שהם אלו שמרתיעים אותנו. לא מדובר בהיעדר מוטיבציה של החיילים או בחוסר יכולת. מדובר על מדיניות, על אמונה בצדקת הדרך ובמלחמה נחושה על הבית שלנו. חייל לא צריך לחשוש כשהוא נלחם באויב וידיו קשורות. צה"ל חייב לשנות גישה: לתקוף את האויב בביתו, לקחת לו את הנשק ולשים אותו במעצר. ככה יוצרים הרתעה. ככה מראים לכולם מי "בעל הבית" ושל מי הארץ הזאת. זו בעיה ערכית ולא עניין צבאי כזה או אחר. היכולות קיימות, רק צריך לתת לצה"ל לנצח. באמת.
בשבת האחרונה, י"א באדר, חל יום פטירתם של יוסף תרומפלדור וחבריו שנפלו בגבורתם בקרב תל חי. תרומפלדור לא חשש להילחם גם שהסיכויים לא היו לטובתו, ומסר את נפשו למען הגנת הגבול הצפוני של ישראל. עם נפילתו אמר את המשפט הידוע "טוב למות בעד ארצנו". טוב גם לחיות בעד ארצנו, אך הנחישות וההקרבה של תרומפלדור וחבריו נחוצה לנו באותה מידה גם היום.
הכותב הוא מנכ"ל ההנהגה העולמית של תנועת בית"ר, תושב חוות יאיר בשומרון
***