אלף חברי מרכז ליכוד פרסמו עצומת תמיכה "בהחזרת האיזון שבין הרשויות". עצומה זאת מעידה כ"אלף עדים" כי רבים בציבור אינם מבינים את המשמעות וההשלכות של המהפכה המשפטית, שלצרכים תדמיתיים מכונה "רפורמה".
ברשימה קצרה זאת אנסה לבור את הבר מהתבן ממכלול השיח הציבורי ולמקד את חילוקי הדעות האמיתיים הקיימים בסוגיה זאת. מאליו גם תובן מהי זירת המשא ומתן בין הצדדים ומהם גבולות הגזרה של הצעות הפשרה השונות.
במציאות הפרלמנטרית הישראלית, עקרון "הפרדת הרשויות" מתקיים רק בין הרשות המבצעת (הממשלה) והרשות השופטת. לעניין זה, הרשות המחוקקת (הכנסת) חסרת כוח מְאַזֵן עצמאי והיא למעשה ידה הארוכה של הממשלה. זאת משום שלממשלה ישנו רוב טבעי בכנסת, ולפיכך היא עושת דברה. לתוצאה עגומה זאת מספר גורמים, כגון: פרקטיקת המשמעת הקואליציונית המחייבת כל חבר בקואליציה להצביע כעמדת הממשלה וללא שיקול דעת עצמאי; החוק הנורווגי הנרחב שלפיו שרים מתפטרים מהכנסת ובמקומם נכנסים חברי כנסת שכהונתם תלויה בכל רגע בשר שפינה להם את מקומו; ההסכמים הקואליציוניים המחייבים תמיכה של חברי קואליציה גם בדברים שהם למורת רוחם האישית. לפיכך האמירה שכאילו הכנסת משקפת את רצון העם, במידה רבה היא פיקציה.
ליבת העימות הציבורי נעוצה בשאלת האיזון הראוי בין כוחה של הרשות השופטת (שחבריה לא נבחרו), לבין כוחה של הרשות "הנבחרת". אכן, משך שנים רבות נעשה "כיבוש זוחל" מצד הרשות השופטת שהצרה את צעדיה של הרשות המבצעת. האקטיביזם השיפוטי המוגבר יצר זעם ציבורי מוצדק, ובמיוחד כאשר הייתה תחושה שהוא נעשה בצורה סלקטיבית ולא מאוזנת. עתה, החליטה הממשלה הנוכחית לשים קץ לחוסר האיזון הזה והודיעה, בצדק רב, על כוונתה לתקן את המעוות.
לו הממשלה הייתה פועלת "להחזרת האיזון" הייתה לכך תמיכה ציבורית גדולה. חלק גדול מתומכי המהפכה, כולל חותמי העצומה ממרכז הליכוד, סבור בתום לב שזה בדיוק מה שעושה הממשלה. ואולם, לאמיתו של דבר אין זה כך! מה שעושה הממשלה הנוכחית אינו החזרת האיזון בין הרשויות, אלא הפרת האיזון מסוג חדש, חמורה שבעתיים מהמצב הקודם.
הממשלה הנוכחית מבקשת למעשה להגיע למצב שבו לממשלה שליטה מוחלטת ברשות השופטת. לא עוד הפרדת רשויות ואיזון ביניהן – אלא שליטה מלאה. שליטה שכזאת היא המאפיין העיקרי של מדינות פשיסטיות ושל דיקטטורות ומכאן המחאה חסרת התקדים בהיקפה ובעוצמתה השוטפת את ערי ישראל.
המהפכה החוקתית אף תוכננה בעורמה. יריב לוין, שכבר שנים רבות יושב על תכנית סדורה ויודע היטב להיכן הוא חותר, נמנע מלומר לנו מהי התכנית המלאה. מה שמוצג כיום הוא רק "שלב א'", ועד כה לא נמסרה לציבור התוכנית המלאה על כל שלביה. כדי לחוות דעה על "שלב א'", חובה לדעת מראש את התכנית המלאה. אבהיר זאת בדוגמא היפותטית: בשלב א' חותרים למניעת ביקורת בג"צ על חוקי יסוד. לו בשלב ב' - שאותו עוד לא מגלים לנו- מתכוונים לשנות את חוק יסוד הכנסת כך שכהונת כנסת תשתנה מארבע שנים לעשר שנים – אזי לבטח רבים מתומכי הרפורמה, היו מתנגדים לה כבר עתה.
תחכום נוסף הוא "הַפְּשָׁרוֹת" שלהן מסכימים היוזמים בכך שהם "נאותים" להעביר חלק מהכוח למינוי שופטים מהממשלה לכנסת. כפי שכבר הבהרתי, חברי הכנסת מהקואליציה והממשלה - חד הם. דומה הדבר לאדם שנדרש למסור חפץ שהוא מחזיק בידו, ו"כפשרה" הוא "מסכים" להעביר את החפץ מהיד האוחזת בו לידו השניה.
התומכים ברפורמה משפטית אך מתנגדים למהפכה הנוכחית, מבקשים לשמור על שלושת "עקרונות הברזל" הבאים: האחד, כי מינוי שופטים לא יהיה בשליטת פוליטיקאים (גם לא מהאופוזיציה). השני, כי כל חקיקה של הכנסת תהיה כפופה לביקורת של הרשות השופטת. והשלישי, כי תפקיד הייעוץ המשפטי יהיה מקצועי ועצמאי ולא משרת אימון.
יחד עם זאת, כדי שלא לחזור לעיוותי העבר, ברור כי חובה: להגביל את היכולת לפסול חוקים; להגביל את יכולת השימוש של בתי המשפט בעילת הסבירות; להקים מסגרת הולמת לשם חקיקת חוקי יסוד בפרוצדורה שתבטיח קונצנזוס רחב ולא כאקט פוליטי; לתקן את מבנה הוועדה למינוי שופטים כך שלא תכלול עורכי דין שאנשי משרדם מופיעים בפני השופטים; להבטיח שיקול דעת עצמאי בוועדה למינוי שופטים לנציגי הרשות השופטת בכדי למנוע מצב שבו השופטים פועלים כגוש אחד.
כן ראוי ששיבוץ הרכבי בג"צ יהיו רנדומליים, ובכך ימנע, ולו מראית העין, החשש שנשיא העליון משבץ הרכבים לפי היכרות מראש עם דעות השופטים, ובכך מכריע מראש את תוצאות העתירות. ביחס לייעוץ המשפטי, ראוי להקים נציב קבילות לייעוץ המשפטי הממשלתי. כל אימת ששר סבור שיועצו המשפטי "שם לו רגליים", הדבר ייבחן ואם יימצא שלא הייתה הצדקה לעמדת היועץ המשפטי, יינקטו כלפיו הליכים משמעתיים עד כדי הדחתו מתפקידו. הצעות אלו אינן ממצות, ונכון לנקוט צעדים רבים שיהיה בהם כדי לתת מענה הולם למציאות הלקויה הנוכחית.
המשאים ומתנים שמתנהלים כיום במספר זירות, עוסקים במציאת נקודת האיזון החדשה שבין הרשות השופטת לרשות המבצעת. על פי הפרסומים, הפשרות שמוצעות בבית הנשיא נועדו לצור איזון אמיתי בין הרשויות תוך שמירה על שלושת "עקרונות הברזל" שצוינו לעיל. מנגד, פשרת פרידמן-אלבשן נותנת משקל יתר לרשות המבצעת ומפירה את עקרונות הברזל - ולכן מוצדק לדחותה.
לו האופוזיציה תדחה את פשרת הנשיא, למרות שהיא תשמור על שלושת "עקרונות הברזל", בכך יוכח כי האופוזיציה חסרת אחריות לאומית, וכל התנגדותה אינה אלא כלי לניגוח ממשלת הימין. מנגד, אילו לוין ורוטמן ידחו את פשרת הנשיא, השומרת על שלושת "עקרונות הברזל", בכך יוכח כי מה שעומד בפניהם אינו תיקון העיוות הקיים, אלא יצירת עיוות אחר וחמור הימנו. כל אזרח הגון חייב להצטרף לקריאת חברי מרכז הליכוד להחזרת האיזון בין הרשויות, אך לצורך כך יש לדחות על הסף את מהפכת רוטמן-לוין ולאמץ את פשרת הנשיא השומרת על שלושת "עקרונות הברזל".