אם "הטובים לטיס" מעזים לחשוב על סירוב, כנראה שאנחנו צריכים לבדוק היטב מה עובר עלינו כחברה.
כשטייס עולה לאוויר, בגובה מסויים הוא כבר יכול לראות כמעט את כל המדינה. זו זווית הסתכלות שונה מלוחם חי"ר. כאשר הוא נדרש להוביל שני טון פצצות ליעד בו יתכן שיפגעו חפים מפשע, אלה מימדים אחרים לגמרי.
הפער בין הילת הטייס החברתית ממנה נהנה כל טייס, לבין שאלת זכות קיומנו הוא כה רב, כך שכבן קיבוץ גינוסר ששירת כטייס קרב וממש היה שם, אני יכול להבין בהחלט את הפחד ואת התסכול של חבריי כראות עיניהם.
ברור לכולם שאת קווי הסרבנות לא חוצים, אחרת האויב ישמח להחזירנו לגטו. אך למעלה מכך, הסרבנות פוגמת קשות באחדות, מה שיקל עליו להשמידנו. בתוך חיל האוויר עצמו נוצרים כעת מחנות מחנות, תומכי הרפורמה מחד ומתנגדיה מאידך. זה איום ונורא, הרי כולנו צבא העם, הצועד על קיבתו מטבח ועד טייס, אסור לחלק את הצבא לצה"ל לעילית וצה"ל תחתית!
תופעת הפירוד והסרבנות מתבררת דווקא היום משום שתודעת השואה אשר החזיקה אותנו יחד עם קום המדינה, איבדה את אחיזתה. היום החברה כולה מבקשת לברר את משמעות הקיום שלנו כאן כעם ישראל, בארץ ישראל במדינתו ישראל, ועד שלא נבררם, הסרבנות תוכל לבוא לידי ביטוי כחלק מן הבלבול הכולל.
השאלה הראשונה שעלינו לברר כחברה הינה שאלת האחווה. סגן מפקד טייסת במילואים אמר לי השבוע שלא ברור לו האם הנחת היסוד שאנחנו אחים עדיין מתקיימת. כדי להשיב לדבריו, אספר סיפור קצר. לקראת סיום מלחמת לבנון השנייה, באחת הגיחות, מיד עם סיום הטלת הפצצות, צעק לנו בקשר בקר הטיסה לטוס בכח מלא כדי לבצע משימת הטעיה ולמנוע את חטיפת הגופות של צוות המסוק שיורט על ידי חיזבאללה, בהן גופתו של חברי הטוב לקורס דני גומז ז"ל. בהגיעי לנקודת הציון ראיתי שמתחולל תחתיי קרב אדיר.
טיסה זו החרוטה היטב בזיכרוני קיבלה משנה תוקף השבוע, כאשר עם תחילת המחאות נפתחה קבוצת ווטסאפ חשובה בשם "התנועה המחברת", המונה אלופים לשעבר ועוד, מכל הקשת הפוליטית. בין חברי הקבוצה נמצא רס"ן במיל׳ אליאב דיקשטיין אשר לחם על הקרקע באותו הקרב, וכך כתב, "אין ספק שלקולות אחינו רועי קליין ודני גומז ז"ל אשר צועקים מהאדמה כעת היה קול ברור וחד - אחדות. ההיסטוריה מלמדת שכאשר אנחנו לא מבינים זאת בעצמנו מגיע אויב חיצוני המאחד אותנו ומסביר לנו זאת בדרך הכואבת".
דבריו ריגשוני עד דמעות. "אני מצדיע לגבורת לוחמי הקרקע אשר אני להם לעבד", השבתי לו, והוא לא איחר לומר "אח יקר, עם טייס כמוך שאוחז בגישה כזו שמחפה עליי - אני מוכן לצעוד רחוק מאוד לעומק האויב".
אחריות רב דורית מוטלת על כתפינו - לנסות לראות את הנכדים של הנכדים שלנו גדלים כאן, ובכדי לעשות זאת, עלינו להעמיק את תודעת קיומנו כאן כעם. לא כאוסף של אינדיבידואלים, אלא כברית אחים. ורק מתוך כך להשמיע את הביקורת הכי נוקבת.
את אליאב הכרתי רק השבוע, היום מסתבר שחיינו נקשרו בדם אחים לנשק כבר לפני כמעט 20 שנה. את בקשת התשובות לשאלות אותן שואלת החברה כיום, בחרתי לברר בלימוד תורה של כתריסר שנים בבית המדרש, שם למדתי את עומק מושג האחווה ושגם אלו המוחים נגדי הם אחים, ואתווכח אתם מתוך תחושת אחווה, גם אם יצעקו לי המוחים "איננו אחים". כפי שלימדנו אברהם אבינו אבי האומה באמירתו הנצחית: ׳כי אנשים אחים אנחנו׳.
הכותב: רס"ן שי קלך. טייס קרב במיל