בצד מורשת עגומה למדי, הותיר חטא העגל לעם ישראל גם מתנה טובה לדורות עולם. אלו הן שלש עשרה מידות הרחמים שלימד הקב"ה את משה רבנו עם קבלתו את הלוחות השניים. כפי שדרשו חז"ל:
"ויעבר ה' על פניו ויקרא, אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור, והראה לו למשה סדר תפלה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאין - יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם". (ראש השנה יז, ב).
ההבנה שהמעמד שבו ירד ה' בענן "ויתיצב עמו שם ויקרא בשם ה'", נועד ללמד את משה דרך תפילה ועבודת ה' לדורות אינה מפורשת בפשוטו של מקרא, אבל יש ראיות רבות מן התנ"ך שכך נתפרש הדבר למשה רבנו ולדורות הבאים.
הראשון שהשתמש בי"ג המידות כדי להעביר את כעסו של ה' ולהשיג את סליחתו היה משה רבנו עצמו, בפרשת המרגלים. כאשר הקב"ה הציע להכות את העם ולעשות את משה לגוי גדול ועצום, עמד משה בתפילה ובין היתר אמר את י"ג המידות, בנוסח הבא:
"וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר: ה' אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד נֹשֵׂא עָוֹן וָפָשַׁע וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים: סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה" (במדבר יד, יז – יט)
פסוק ההקדמה לאמירת המידות על ידי משה: "ועתה יגדל נא כח ה'" מסביר כיצד פועלת אמירת י"ג המידות – היא מגדילה את כוחן של מידות הרחמים והחסד על מידת הדין.
הזכרת י"ג המידות הועילה ותפילתו של משה נענתה מייד: "וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ".
משלימד משה את ישראל שהזכרת המידות היא דרך סלולה לבקשת סליחה וכפרה מאת ה', החלו להשתמש בה גם אחרים, בכל הדורות, עד שנעשתה למרכיב קבוע בנוסח התפילה.
ישנם הבדלים קלים בנוסח המידות שבספר במדבר לעומת זה שבספר שמות. הוצעו לכך הסברים שונים ולא נעסוק בכך כאן. העובדה שניתן לצטט את המידות בשינויים מאירה את עינינו להבין שגם במקומות אחרים בתנ"ך, בהם מופיעות המידות בשינויים, הכוונה היא לאותן המידות ולאותה דרך תפילה ועבודה שלימד ה' את משה בהר סיני, אחרי חטא העגל.
כך לדוגמה בתפילותיו של דוד המלך בספר תהילים:
דוד המלך מספר במזמור ברכי נפשי (הראשון, תהילים קג), על ההתגלות שבה נמסרו המידות למשה:
"יוֹדִיעַ דְּרָכָיו לְמֹשֶׁה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲלִילוֹתָיו: רַחוּם וְחַנּוּן ה' אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חָסֶד, לֹא לָנֶצַח יָרִיב וְלֹא לְעוֹלָם יִטּוֹר." (תהלים קג, ז – ט). מפורש בדברי דוד שהיתה בכך "הודעת דרך" למשה ולבני ישראל, וגם פירוש מסוים למשמעות של מידת הרחמים שבמידות אלה: הגבלת זמן כעסו של הקב"ה: לא לנצח, לא לעולם.
דוד שב משלב את המידות בתפילותיו: "וְאַתָּה אֲדֹנָי אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת: פְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי תְּנָה עֻזְּךָ לְעַבְדֶּךָ וְהוֹשִׁיעָה לְבֶן אֲמָתֶךָ" (תהילים פו, טו – טז). וכך גם ב"אשרי" שאנו אומרים פעמים אחדות בכל יום, הוא מזמור תהלה לדוד: "חַנּוּן וְרַחוּם ה' אֶרֶךְ אַפַּיִם וּגְדָל חָסֶד". (תהילים קמה ח). יתכן שהיפוך הסדר מ"ה' רחום וחנון" ל"חנון ורחום ה'" נועד לאפשר להתאים את הפסוק לסדר האלף-בית של המזמור, ויתכן שיש לכך טעמים עמוקים יותר. אך אין ספק שזהו שיבוץ שמזכיר את י"ג המידות, בתוך מזמור השבח וההודיה.
גם הנביא יואל קורא לעם לשוב בתשובה תוך אזכור מידות הרחמים:
"וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם וְשׁוּבוּ אֶל ה' אֱלֹהֵיכֶם כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה" (יואל ב, יג).
בימי שיבת ציון, כאשר נחמיה סוקר בפני העם את תולדותיהם, הוא מזכיר את המידות בדברו על הנהגת ה' עם עם ישראל במדבר:
"וַיְמָאֲנוּ לִשְׁמֹעַ וְלֹא זָכְרוּ נִפְלְאֹתֶיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּהֶם וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם וַיִּתְּנוּ רֹאשׁ לָשׁוּב לְעַבְדֻתָם בְּמִרְיָם וְאַתָּה אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב (וחסד) חֶסֶד וְלֹא עֲזַבְתָּם. אַף כִּי עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ זֶה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הֶעֶלְךָ מִמִּצְרָיִם וַיַּעֲשׂוּ נֶאָצוֹת גְּדֹלוֹת. וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים לֹא עֲזַבְתָּם...". (נחמיה ט, יז-יט)
נחמיה משבץ את אזכור המידות ואת סליחתו של הקב"ה בתווך, בין סיפור המרגלים שנתנו ראש לשוב למצרים, לבין סיפור חטא העגל. זאת, מפני שבתורה עצמה מובאות המידות פעמיים, בשני המאורעות הללו, כאמור לעיל.
מסתבר שמידותיו אלה של הקב"ה אינן מתייחדות רק להנהגת עם ישראל. יונה הנביא התלונן על כך שהן מופיעות גם ביחס לגויים:
"וַיֵּרַע אֶל יוֹנָה רָעָה גְדוֹלָה וַיִּחַר לוֹ: וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה' וַיֹּאמַר אָנָּה ה' הֲלוֹא זֶה דְבָרִי עַד הֱיוֹתִי עַל אַדְמָתִי עַל כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל חַנּוּן וְרַחוּם אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה. וְעַתָּה ה' קַח נָא אֶת נַפְשִׁי מִמֶּנִּי כִּי טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי". (יונה ד, א – ג).
יונה אמנם הצטער על כך שהקב"ה שלח אותו בשליחות אל נינוה בירת אשור כדי להחזירם בתשובה, אולי מתוך ידיעה שבתוך שנים לא רבות יחריבו האשורים את ממלכת ישראל ויטילו מצור על ירושלים. אך אנו קוראים את ספר יונה מדי שנה בשנה לקראת השיא של ימי הרחמים והסליחות, במנחת יום הכפורים, לפני הנעילה. במהלך יום הכיפורים אנו חוזרים בסליחות פעמים רבות על י"ג המידות, אבל לאיזכורן בספר יונה יש ערך מוסף מיוחד, שכן סיפור יונה מגלה עד כמה מרחקת לכת מידת הרחמים הא-להית, שהיא מצילה אדם ובהמה בנינוה הרחוקה, ועל אחת כמה וכמה את בניו בחוניו של הקב"ה, עם ישראל.
בימים אלו עם ישראל זקוק לחיטוי וכפרה. השבת, פרשת פרה, נוכל לקרוא על כוחה המחטא של הפרה האדומה אך אין לנו אפר פרה לטהרנו. עדיין עומדת לנו הזכות והחובה להתעטף ולקרוא אל ה', כי בצרה גדולה אנחנו. להתחנן לפניו שלא יתחשב במעשינו, אלא יגדיל כוחו, כוח הרחמים והחסד על על הדין, ויחוס וירחם עלינו וישכין שלום בינינו, במהרה בימינו.