טירוף מערכות

הכותרת הכי כואבת בשבוע שעבר היתה "נסראללה מרוצה מהשסע בעם: כל מה שקורה בישראל הוא סימן לסופה של הישות הזו".

זו לא הפעם הראשונה שבה נסראללה מתאר את החברה הישראלית כקורי עכביש. זו הפעם הראשונה שבה נאומי השנאה שלו פגשו מציאות ישראלית מבולבלת. לא בגבול אלא בתוך הבית.

לבנון המדינה של נסראללה מפורקת לשבטים ועדות. דם ברחובות וכלכלה הרוסה. "מהשוויץ של המזרח התיכון" יש בעיקר מראות של סומליה. המדינה הזאת נועדה לכישלון לדורות רבים. הסיבה היחידה למה שנוצר שם היא חוסר היכולת לקיים מוסדות משותפים.

ישראל לעומת זאת תמיד היתה דמוקרטיה משגשגת, צבא אחד חזק וכלכלה בריאה. בני הדור שלי הקיזו דם בהגנה על ישובי הצפון במוצבים שנפרסו ברצועת הביטחון. הפוך למה שמעבר לגבול הצפוני.

נסראללה הוא לא הסיפור, אלא מה שקורה כאן

הנאום שלו היה ערב חג פורים. מיד לאחר מכן יצא השר קרעי עם ברכת החג שלו כאשר שלח את הטייסים המילואימניקים שהודיעו שלא יגיעו לאימון לעזאזל. גלית דיסטל קראה להם נפולת של נמושות והודיעה שהיא בזה להם. אחר קרא להם מוגלה.

מי שמחפש קו פרשת מים זה בדיוק שם. ההתבטאויות האלה שהולכות ומקצינות כל שבוע.

למה אתה בא בטענות לממשלה? שאל אותי שוב השבוע מישהו. כי זה תפקידה: למשול, להוביל, לוודא שהמדינה הזאת מחזיקה מעמד.

זה היה תפקידי כשר בשנים האחרונות, וזה עכשיו תפקידם. גם של שר התקשורת שאמור לעסוק בלחבר את ישראל לתשתיות ולא לפצל את ישראל בעזרת קללות. האפשרות האחרת היא להתפרק.

שיהיה ברור הטייסים שהודיעו שלא יתנדבו יותר למילואים טועים, אני מקפיד לומר זאת תחת כל עץ רענן. הזכות והחובה לשרת לא קשורים לשום תהליך פוליטי.

העניין הוא שאכן יש פה מוגלה והחוצפה של קרעי, דיסטל ואחרים – חלקם אפילו לא שירתו בצבא ומגדפים אותם- מעלה עכשיו הכל.

עלבון הוא מנוע עוצמתי. מעבר לרפורמה המשפטית שבה ניתן להגיע לפשרות סבירות, המוגלה שמתפרצת היא התחושה של חלקים גדולים בישראל שהם משרתים, משלמים מיסים ואז יורקים עליהם.

הטייסים שמסרבים, גם כשהם טועים, הם האנשים שאנחנו שולחים למשימות עומק. לסכן את חייהם. כך גם שאר המילואימיניקים.

רק 1% מהישראלים עושים מילואים. אני גאה להיות חלק מהם. אני מכיר מילואימניקים שהשירות הוא חלק מהזהות שלהם. המקום שבו הם מרגישים בבית.

דיסטל וקרעי לא יטיסו מטוס וגם לא יעשו מילואים באוגדה מתמרנת. חצי מראשי הקואליציה לא שירתו בצבא. כשהם היו בני 18 רוב הישראלים התגייסו לשירות חובה. היום זה רק מיעוט שמשרת.

תשכחו מהדיון על הועדה לבחירת שופטים. יש לזה פתרונות. או שיקפיאו הכל, ישבו לדבר ויגיעו להסכמות או שהכאוס ימשך. המוגלה היא הוויכוח על מי מגן על המולדת ולמי יש מונופול על היהדות במדינת ישראל.

זו הטעות הכי גדולה של הממשלה. יש מילואימניקים שהצביעו לממשלה ויש שנגד. זו קבוצה כל כך קטנה שאי אפשר להעליב חצי ממנה. השד יצא מהבקבוק.

האתוס הציוני של הגנת המולדת הוא רק של חלק קטן מהישראלים. אותו חלק שמרגיש שהוא גם משלם יותר מיסים כדי להחזיק אוכלוסיות חלשות יותר כמו החרדים והערבים.

מיעוט שמשרת על פי חוק זו תופעה לא נורמלית שאפשר היה להחזיק אותה כל עוד נשמר שקט תעשייתי. עכשיו זה צף. הוויכוח על מערכת המשפט הוא רק הרקע לשאלה גדולה יותר על שילוב חרדים, תמרוץ לימודי ליבה וחופש דת.

החלוקה של כן ביבי לא ביבי, כתחליף לימין ושמאל מדיני וכלכלי נשברת פעם נוספת. הדיון עמוק יותר. רגשי יותר.

היחיד שהבין זאת בממשלה היה בצלאל סמוטריץ'. הפוסט שכתב לאחיו הטייסים נועד לעצור את התחושות הקשות. זה לא הוויכוח המשפטי אלא חוסר הוגנות בסיסית. סמוטריץ' גילה אחריות.

האבסורד הוא שדווקא ותיקי הליכוד היו אמורים להבין זאת לפניו: דיכטר, כץ, גלנט, גמליאל, קיש ואחרים. הם יודעים עד כמה התחושה הזאת אמיתית. במקום זה הם הפכו לטכנאים משפטיים. שותקים ונותנים לקרעי, אמסלם ודיסטל לעשות נזקים.

מה כן? נדמה לי שכבר לא צריך לשכנע אף אחד שמדינת ישראל נמצאת באמצע משבר עצום. אני מתקשה למצוא עומק מנהיגותי שמסוגל לייצר הסכמות. זה טירוף מערכות ובניגוד לכל תובנה שהיתה לי בחודשיים האחרונים אנחנו תקועים.

המנגנון עדיין פשוט: עצירה, ניהול משא ומתן על אחד מהמתווים (יש שניים שעל השולחן עכשיו) ולתחום בזמן.

מהמשבר הזה אפשר להתפרק אבל גם אפשר לצאת עם חוקה, לקבוע מי אנחנו. איך נראית מדינה יהודית ודמוקרטית. מי משרת את המדינה ומסכן את חייו, ומה עושים כל היתר.

הרפורמה האמיתית שעל השולחן היא השוויון בנטל. חובות וזכויות לכולם. עם מסלולי שירות לאומי לחרדים וערבים בישראל. ואיך מייצרים איוזנים ובלמים.

ההתפוצצות הזאת יכולה היתה להידחות לעוד עשור. בניגוד לתפיסת כיבוי שרפות ודחייה לממשלה הבאה של נתניהו, זה קרה עכשיו.

זה מחייב.