הוא היה שיכור לגמרי. יום רביעי בערב, שכונת נחלאות בירושלים, ניסיתי לחזור הביתה משמחת פורים משפחתית, אבל הוא עיכב אותי ברחוב.
בחור צעיר שכנראה שתה יותר מדיי, מתנדנד, נשען על ספסל. וכך, את הפרשנות הפוליטית הטובה ביותר השבוע, שמעתי משיכור על ספסל ירושלמי.
"מה אסתר המלכה מבקשת? מה היא מבקשת?", הוא שאל שוב ושוב, שואג את השאלה לחלל האוויר. לא עניתי, כי היה ברור שהוא עומד לענות. זה מעניין. נכנס יין – יצא סוד. יש אנשים שהשתייה מוציאה מהם גועל נפש. יש כאלה שהיא משחררת בהם מחסומים והנשמה יוצאת החוצה.
"אסתר אומרת לאחשוורוש: 'תִּינָּתֶן לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי'. היא מבקשת ממלך זר להציל את העם שלה, והוא מסכים. את זה אנחנו חוגגים בפורים. הקדוש ברוך הוא הציל אותנו. ניצלנו!". השיכור הצעיר כמעט בכה מהתרגשות, אבל השיא היה עוד לפנינו.
"אנחנו חוגגים בפורים כי ניצלנו ממלך זר, מגזירה של רשעים שרצו להשמיד אותנו. ועכשיו, עכשיו אנחנו רוצים להשמיד את עצמנו? העם הכי חכם בעולם. ככה כולם מדברים עלינו. המוח היהודי! עם סגולה! אור לגויים! נו, ככה זה אמור להיראות? בליל הסדר זה יקרה עוד פעם. אנחנו נשיר 'והיא שעמדה': 'בכל דור דור עומדים עלינו לכלותנו – והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם'...".
הוא התחיל לשיר, ואני חתרתי לסיום המעמד הזה, אבל הוא לא שיחרר אותי לפני פסקת הסיום: "אלפיים שנה הקדוש ברוך הוא מציל אותנו מהאויבים החיצוניים. מהאויב הפנימי – מי יציל אותנו? אנחנו. קודם כל אנחנו.
בעזרת השם, כמובן, אבל להפוך אחד את השני לאויב – זו תקלה שלנו. טעות שלנו. תגידי להם, שם בתקשורת...".
שמעתי הרבה אנשים צועקים וצורחים ומתראיינים על המצב בעם, עוד לא ראיתי מישהו בוכה עליו.