"אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד, כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו" על הפסוק הזה כתב ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי: "רוצה לומר כי ירושלים אמנם תיבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף, עד שיחוננו אבניה ועפרה".
החוק הזה, חוק התיקון של תכנית ההתנתקות, תחילת התיקון, מגיע היום לקריאה ראשונה כאן במליאת הכנסת, בזכות אותם אנשים שלא ויתרו, שהמשיכו לרצות את אבניה ואת עפרה של א"י, את אבניה ועפרה של חומש, ושבו אליה שוב ושוב ושוב להתרפק על האבנים ועל העפר הזה, עפר א"י, להתפלש בעפר הזה ולהידבק בו כדי לנחול אותו מחדש. הגיבורים האלה שרצו את אבניה ואת עפרה, הרצון הזה שלהם הביא בסופו של יום לרצון רחב הרבה יותר, לרצון של רוב העם, רוב נציגי העם כאן בכנסת, הרצון לתיקון במקום להרס וחורבן, הרצון לחיבור במקום להתנתקות, הרצון לחזור לארצנו, ולחזור לעצמנו.
חוק התיקון הזה בא לרפא את הפצע הפתוח שנפער בינינו ובין הארץ שלנו. פצע פתוח שכל מי שמגיע לחומש רואה אותו וכואב אותו.
הכל נמצא בחומש: כבישים ומדרכות, עצים ופרחי נוי, חצרות ושבילים ומדרגות, הכל, כל מה שקיים בכל ישוב, רק 2 דברים חסרים: הבתים, והאנשים. אי אפשר להימצא בחומש בלי לחוש בעוצמה את הכאב של הפצע הזה, לחוש כמה הוא עדין פתוח ומדמם. את הפצע הזה אנחנו מתחילים לרפא היום.
אבל מי ירפא את הפצע שנפער בינינו ובין עצמנו? את הפצע של הגירוש שקראתם לו, ואתם עדין קוראים לו, "פינוי". כמה צורב הביטוי הזה: "פינוי". זבל מפנים. אנשים מגרשים.
אם למשל היה מדובר לא ב 10,000 מתנחלים אלא ב 10 ערבים, או 10 מסתננים, או 10 "אנשים אחרים" כמו שקורא להם לפיד, אז זה היה "גירוש". אבל מכיוון שאלה מתנחלים - זה לא גירוש. זה פינוי.
מי ירפא את הפצע המדמם הזה של סיוט בו חיילי צה"ל על מדים עם דגל ישראל באים לגרש אחים לנשק, להשפיל אותם עד עפר, להחריב את בתיהם, למסור את אדמתם לאויב, לחלל ולשרוף באש את בתי הכנסת שלהם, להפוך אותם לפליטים בארצם, ולזלזל, כן לזלזל, עד כאב בכאבם?
כשכאן, במליאת הכנסת, הוחלט ברוב קולות, תוך מתן שוחד גלוי וידוע לחלק מהמצביעים, הוחלט על הגירוש האכזרי הזה, לא היה להם, למגורשים, בג"צ שיגן עליהם. המתנחלים היו בעיני שופטי בג"צ אבק-אדם, אזרחים סוג ד או ז, וחומת המגן שעליה אתם, אחינו מהשמאל, אתם בוטחים שתגן עליכם מפני חקיקה דורסנית, ולכן אתם נלחמים, ממש נלחמים, שלא יפחת כוחה חלילה - חומת המגן הזו לא עמדה להם למתנחלים בפני החקיקה הדורסנית, וגם לא תעמוד להם, לנו, לעולם.
כמה כואב שאתם, אחינו מהשמאל, עיוורים, חירשים, ואטומים לכאב המדמם הזה, לחיים שנהרסו, לאמון שחרב, לגודל הזוועה. כמה עצוב שמבחינתכם זה אירוע זניח, כי אנחנו, המתנחלים, אנחנו זניחים.
שוב ושוב אתם שואלים, אחינו מהשמאל: איך אפשר בכלל להשוות בין ה"התנתקות", שזה בסהכ "פינוי" של 10,000 תתי-אדם, איך אפשר להשוות בין האירוע הזניח הזה ובין "הרס הדמוקרטיה"? השאלה הזו היא-היא הפצע עצמו.
ולכן השאלה מי ירפא את הפצע בינינו נותרה לא פתורה. אבל אנחנו פתרנו אותה. אנחנו פתרנו אותה כשהתגייסנו בהמונינו בצו 8 למלחמת לבנון השנייה, טובי בחורינו עלו על מדים ומיהרו להילחם למען המדינה, ולמרות ששמעו בדרכם צפונה את ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט, מכריז שניצחון במלחמה יאפשר לו לבצע התנתקות שניה ביהודה ושומרון, להרוס עוד בתים ולגרש עוד "מתנחלים" ששום בג"צ לא יגן עליהם, למרות זאת, אף לא חייל אחד מאותם צעירים שזה-עתה ראו וחוו את הגירוש הקודם, אף לא אחד מהם לא חזר אחור.
אנחנו ריפאנו את הפצע הזה בעצמנו, בנאמנות שלנו, באהבת ישראל שלנו.
ועדין אנו מצפים לריפוי גם מהצד שלכם. עדין צורב בליבנו הזלזול שלכם בכאבנו, במשבר הנורא שחווינו. עדין אנו מאמינים שיבוא יום ותנהגו בנו כפי שנוהגים באחים, כפי שנהגנו אנחנו כלפיכם בעת מבחן.