בחודשים האחרונים מתחוללת מהומה רבתי בעניין הרפורמה המשפטית המוצעת, וחשוב לי להבהיר דבר מסוים בעניינה, משום שהוא מאוד משמעותי בעיני.
בהחלט חשוב להראות כמה כולנו (כולל עבדכם הנאמן) מדברים מפוזיציה, כמה הכל פוליטי, כמה הכל אישי. כמה היה יותר קל אילו היינו מורידים את המסכות ומדברים בכנות.
בעניין הרפורמה המשפטית אנשים מדברים גבוהה גבוהה על דמוקרטיה וכו', ומביאים תימוכין לדבריהן, בשעה שהדברים הם הרבה יותר פשוטים. תומכי הרפורמה מדברים שוב ושוב על כך שמהות הדמוקרטיה היא עשיית רצון רוב העם – המתבטא והמשתקף בבחירת הכנסת והממשלה, ואילו מתנגדי הרפורמה טוענים הלוך וחזור שמהות הדמוקרטיה היא הענקת כח לבית המשפט העליון בפסילת חוקי הכנסת וכד' לטובת איזון הרשויות, בשעה שלמעשה מאחורי הטיעונים הללו מסתתר רצון פשוט וטבעי אצל כל אחד מהצדדים – רצון שהשקפותיו ומשאלות ליבו יופיעו במציאות.
והנה כי כן, לטובת העניין, הצטרפו אלי בדקה הבאה לניסוי מחשבתי קטן: בואו נניח שמתוך 15 שופטי העליון יש כעת 8 מתנחלים דוסים (דמיינו סמוטריצ'ים), ו-7 חרדים (דמיינו ליצמנים). בנוסף לכך, קחו בחשבון שבאופן מסורתי יש לשופטים וטו דה פקטו בוועדה לבחירת שופטים, ובזכותו במהלך השנים הם שוב ושוב ממנים לעליון שופטים הדומים להם במאוד מאוד, מה שכמובן צפוי גם לקרות בהמשך הדרך.
מן הצד השני, דמיינו לרגע שבקואליציה כעת ישנן מפלגות מרכז ושמאל, והרוב הדמוגרפי ושאר הנתונים העיקריים המשפיעים על תוצאות הבחירות העתידיות מנבאים שבסבירות גבוהה גם הממשלות הבאות מכאן והלאה יוקמו ע"י מפלגות מרכז ושמאל.
במקרה שכזה, עם יד על הלב, המתנגדים לרפורמה המשפטית - הסוברים כי יש לחזק את כוחו של בית המשפט העליון על פני כוחה של הממשלה הנבחרת - עדיין היו מחזיקים בדעתם או משנים אותה ב-180 מעלות? ושוב במקרה כזה - תומכי הרפורמה היו מנסים להחליש את כוחו של בית המשפט העליון? לדעתי התשובה ברורה מאליה, והיא מוכיחה את אשר טענתי לעיל.
בשורה התחתונה, ובאופן טבעי, אנשים רוצים שההשקפות, האמונות והרצונות שלהם יבואו לידי ביטוי במציאות. יש אולי מספר מאוד קטן של מלאכים שרוצים שממשלות ישראל תמיד יהיו ממשלות אחדות, וששופטי העליון ייצגו את כל חלקי העם באופן מדויק, אבל רוב מוחלט של האנשים רוצים שמה שהם מאמינים וחפצים בו יקרה.
במצב כזה, לאחר שהדברים הללו ברורים ומונחים על השולחן, הדיון יכול להיות הרבה יותר ענייני, מדויק ואמיתי. אם כל צד יגיד בכנות את אשר על ליבו, יביע את חששותיו, רצונותיו ותקוותיו, כולנו נוכל להבין זה את זה טוב יותר, להיות קשובים לרצונותיו האמיתיים של כל מחנה, ולנסות להגיע להבנות שיסייעו לנו לחיות יחד כמה שיותר בטוב ובאחווה, ולהרבות באחדות ישראל. ובשורה התחתונה, זו המטרה העליונה מכולן.