מתינות רדיקלית

לפני כשבוע הופצה בבתי הכנסת חוברת קטנה, נעימה למראה, בשם "ציונות דתית מתונה – מניפסט רעיוני". אינני מכיר אישית את מחבר החוברת, ולכן הדברים שאכתוב להלן אינם מכוונים כלפיו אישית, אלא נועדו להשיב על חלק מטענותיו.

בפתח החוברת מציג המחבר את מגמת החוברת בבהירות: "מטרת הדברים הבאים היא להציב יסודות למחשבה ציונית-דתית מתונה, המשלבת תורה עם דרך ארץ ופתוחה לעולם המודרני וערכיו" (עמ' 2). לדבריו: "לתפיסה הציונית הדתית המתונה שדרה אידיאולוגית רחבה ועומק רוחני. עמדותיה נחרצות, הגם שהן מורכבות" (שם). ואכן, מילת המפתח של המניפסט היא "מתינות". נדמה שאין בחוברת עמוד שמילה זו אינה מופיעה בו, על הטיותיה השונות.

את יסודותיה של "הציונות הדתית המתונה" משעין המחבר על הוגים שונים, למן מבשרי הציונות הדתית (הרב אלקלעי, הרב קלישר, הרב קוק ואחרים) ועד להוגי תנועת הפועל המזרחי (ש"ז שרגאי, שח"ל, בורג ואחרים). לדבריו: "אם לזקק את המכנה המשותף לכלל המקורות המעצבים את עולמה הרעיוני של הציונות הדתית המתונה, אפשר לומר שהיא צומחת מתוך מיזוג של מקורות סמכות שונים – בין אם מדובר ב'תורה ועבודה' או ב'תורה ומדע'; בין אם מדובר בשילוב "הדין, השכל והזמן" של הרב יוסף משאש, או "הקודש, האומה והאנושיות" של הראי"ה קוק; ציונות דתית מתונה מפגינה פתיחות למגוון של מקורות סמכות ומבקשת לשלב ביניהם" (עמ' 3).

ואז מתפלמס המחבר עם מה שהוא מכנה "פונדמנטליזם רעיוני המתבונן על החיים מנקודת מבט אחת בלבד", ובהמשך מסביר כי "את הדרך הזו, שבה אוחזת ציונות דתית מתונה, אפשר לזהות כ'דרך האמצע' המוכרת מהספרות הפילוסופית והדתית..." (עמ' 4).

מאורתודוקסיה לפרדוקסיה

גם אם טיעונים מבודדים בחוברת הם מתקבלים על הדעת, הרוח הכללית שעולה ממנה, או אם תרצו – המנגינה שלה, אינה עריבה לאוזן. ושוב, אין מדובר כאן בכותב המסוים אלא בכך שהוא מהווה פה לציבור שעבורו הוא מעין 'שליח ציבור'.

ה"מתינות" שאותה מפאר המחבר ומבקש מקוראיו לאמץ, חותרת לאורך החוברת באופן בוטה תחת עמדת התורה וההלכה. מתינות זו יוצרת קונפליקט עם עמדת התורה וההלכה במקרה הטוב ופרדוקס במקרה הפחות טוב. וכך, באצטלה של מתינות, מתהווה לנגד עינינו זרם רדיקלי מאוד הנע מאורתודוקסיה-מודרנית לפרדוקסיה-פוסט-מודרנית. הניסיון ה"מתון" להלך כל הזמן בין הטיפות, גם אם ניתן להבין את מקורו הנפשי-רגשי, מייצר עמדה נפשית קרועה שבוחנת כל העת את התורה וההלכה מבחוץ ומבקרת אותן על פי אופנות תרבותיות חולפות.

ניתן לומר כי הפתיחות שמבקש המחבר איננה בוחנת את עצמה לאור התורה אלא לעתים להיפך – בוחנת את התורה לאורה שלה, כלומר – של הפתיחות! וכאן הבן שואל – האם החרדה מן החרדיות ומ"פונדמנטליזם רעיוני המתבונן על החיים מנקודת מבט אחת בלבד", אינה מייצרת סוג אחר של פונדמנטליזם, שבשם ה"מתינות" הקדושה, אינו מוכן להכיר במצבים שבהם ראוי להציב קווים אדומים ולהילחם בלהט על הקדוש והיקר לנו הנרמס בשם ערכים המנוגדים לתורה וחותרים תחתיה?

צפונית-מערבית מתונה

ואולי זהו עומק העניין שהפריע לי כל כך במניפסט הזה: לכל אורכו מנשבת רוח שניתן לכנות "צפונית-מערבית מתונה": ה"מתונים" הם מי שיוכלו להפוך "מציונות דתית מתונה ליהדות-ישראלית רחבה" (עמ' 30). האם בתוך אותה סביבה סובלנית ומתונה מסוגל המחבר למצוא פינה חמה בלב גם ליהודים רבים שחוסר המתינות שלהם נובע לא מפנטיות עיוורת כי אם מתוך מחויבות עמוקה, בראש ובראשונה לתורה ולהלכה המסורות לנו מדורי דורות?

האם "דרך האמצע" המתונה בה דוגל המחבר כוללת למשל גם את עמדת הרמב"ם בספר המצוות (מצוות לאו מז): "הזהירנו שלא לתור אחר לבבנו עד שנאמין דעות הפך הדעות שחייבתנו התורה, אבל נקצר מחשבותינו ונשים להן גבול נעמוד אצלו והוא מצות התורה ואזהרותיה"?

האם דברי הרב קוק שנזכרים בחוברת אמורים להיות תלושים מדבריו באגרת המפורסמת לד"ר משה זיידל על הסבלנות שהיא כסם מוות: "כי הסבלנות הבאה לחסום את הדרך של עז החיים לעמוד על ידו נגד כל מהרס עד היסוד את נשמת האומה, ומכניס רוח תוהו במערכת חייו, היא דומה לאותה הסבלנות של האיש הרואה שכבוד ביתו ומשפחתו נתון למרמס כל פריץ והולל, והוא ברפיונו מעמעם ומחשה..." (אגרות ח"ג תתע"א)? האם במסגרתה של ציונות דתית מתונה נוכל למצוא עמידה כזאת במלוא עוז החיים נגד מהרסי נשמת האומה המכניסים תוהו במערכת חייה?

ריפוי בהלם

היה אפשר להאריך עוד הרבה, אך לסיום, ברצוני להביא סיפור אישי מדברי הרב יונתן זקס זצ"ל, שהמחבר מזכיר בדבריו ואף מרבה לעסוק במשנתו:

"היו זמנים שעישנתי מקטרת. רע לעשן, וידעתי זאת. אנו מצווים לשמור על בריאותנו, והעישון מזיק לה מאוד בכמה וכמה אופנים. אבל אדם מתמכר, ואז קשה לו מאוד להירפא מהרגלו הרע גם אם הוא יודע היטב כמה הוא מחבל בבריאותו ובבריאות הסובבים אותו. שנים על שנים ניסיתי להיגמל, אך שוב ושוב נכשלתי. אך אז התעורר עליי, על העישון שלי, כעסו של אדם שכיבדתי מאוד. זה היה כעס קר, אך חוויתי אותו כסטירת לחי. וזה ריפא אותי. ההלם היה כה גדול, שחדלתי לעשן מאז ועד עצם היום הזה. החוויה של היות מושא ישיר לכעסו של אדם שינתה את חיי – ואולי גם הצילה אותם...

"כאשר השלמה עם התנהגותו הרעה של אדם מזיקה, וכאשר מתן תירוצים לה עלול להידרדר למעין תלות הדדית בין אדם לבין הסובבים אותו החסים עליו – במצבים כאלה, חברים ובני משפחה המנסים להיות סובלניים ואדיבים מקילים למעשה על האדם להישאר מכור להרגלים רעים ולשלם על כך ביוקר" ("רעיונות משני חיים" עמ' 95-96, הרב יונתן זקס).

האם ציונות דתית מתונה תדע להעריך מי שלעתים איננו מנסה להיות סובלני, אדיב ומתון, לא בגלל קיצוניותו העיוורת אלא בגלל שבאמת איכפת לו?

(המאמר המלא יפורסם השבת בעלון של 'מכון מאיר')