אסקפיזם יפה לבריאות

מכירים את הילדים שבמשחק מחבואים עומדים במרכז החדר, מכסים את העיניים בידיים שמנמנות, משאירים חרך הצצה צר, כי אי אפשר בלי, ובטוחים שלא רואים אותם?

נראה לי שזו התחושה שמלווה רבים מאיתנו בימים האחרונים. רוצים להיות מעודכנים כדי לדעת מה קורה כאן, אבל לא מסוגלים לשאת את זה. רוצים להיות חלק, אבל נרתעים מהרטוריקה המתלהמת והחד־צדדית של אמצעי התקשורת. גם הרשתות החברתיות לא מספקות נחמה, כי יותר מדי פוסטים הופכים לזירת מריבה. אפילו האתרים שבהם החדשות כבקשתנו, כל אחד לפי בקשתו הוא, לא מספקים רוגע.

כמעט שכחנו, אבל עד לפני שני עשורים, כדי להיות מעודכנים בנעשה בכנסת ובממשלה, בכבישים ובמסיבות עיתונאים היינו צריכים להיות אקטיביים. נדרשנו להיות ליד מכשיר שמדווח על החדשות: רדיו, טלוויזיה או עיתון. נכון, חוץ מחדשות בכל שעה עגולה היה גם מבזק חצי, אבל יכולנו לסובב את הכפתור, וחוץ מזה רוב הזמן שאפנו אוויר של מציאות ושוחחנו עם האנשים שסביבנו. זה קרה בהמתנה לאוטובוס, בתור בקופת החולים, בפינת הקפה בעבודה ובזמן המשפחתי בסוף היום. אחר כך הגיע האינטרנט אל המחשבים הביתיים. לא היינו צריכים שעה עגולה או מהדורה בשמונה כדי לדעת מה קורה, הכול זרם אל שולחן העבודה, בכל שעה. אבל עדיין היינו צריכים להגיע אליו, וזה לא קרה כל הזמן.

לפני עשור הכול התחיל להגיע לכף ידנו, במיידיות ובזמינות שקשה מאוד להימלט מהן. אנחנו יודעים הכול, כל הזמן. אין רגע דל מהחדשות. כן, בדרך ל... או בדרך מ... אנחנו ממלאים את חלל המכונית במוזיקה או בפודקאסט. גם אם אנחנו מניחים את הסלולרי בצד כשאנחנו עם הילדים, בסוף אנחנו איתו, עם הקימה בבוקר וההליכה לישון בערב, בהמתנה לקופאית או לרופא השיניים, וככל שמאפשרת לנו העבודה. אנחנו שוב ושוב מציצים במסך שמגלה לנו הכול.

זו לא רק התמכרות. אנחנו רוצים להיות בעניינים. זה חשוב. אנחנו מודאגים. אנחנו רוצים לדעת לאן הולכים העם והמדינה שלנו ואם אפשר לעשות משהו כדי לתקן. מצד שני, אנחנו יודעים שהמציאות היא לא מה שמשתקף מהתקשורת ומהרשתות החברתיות, ולא שוכחים שהמילים הרעילות שאנחנו שומעים וקוראים מזהמות את הלב שלנו.

בימים האחרונים כולם על הקצה. בין העימותים בחברה פנימה, איומי הטרור, יוקר המחייה שתוקף אותנו בסופר ובחשבון הבנק והלחצים הרגילים (מישהו אמר ניקיון פסח?) אנשים מתקשים להחזיק את עצמם. מאגרי הסבלנות הולכים ומתרוקנים, לא רק למה שקורה ברחובות אלא לכל הסביבה, לילדים, לבני הזוג, לחברים. הקול עולה לטונים גבוהים בקלות רבה יותר, ההקשבה נהיית מתוחה. כן, אנחנו עם די חסר מנוחה, אבל גם מעט הנחת שהייתה כאן, אם הייתה, כבר איננה. אז מה עושים? מילת המפתח היא כנראה מינונים. מכיוון שאף אחד מאיתנו איננו הרמטכ"ל, או המפכ"ל (כלומר, יש שניים כאלה בלבד), לא נוכל למצוא פתרון לבעיות הטרור בעצמנו. מכיוון שרובנו לא חברי כנסת, הנשיא או היועצים הקרובים אליהם, גם לא נפתור את הפלונטר הפוליטי. כן, עדיין חשוב להיות מעורבים, במיוחד במקומות שבהם המעורבות מועילה, אבל כדאי להיחשף פחות לאקטואליה. זה פשוט טוב יותר לבריאות.

לחבק את הסלעים

פחות אקטואליה זה יותר זמן פנוי, ויותר זמן פנוי משמעו זמן לקריאה. לאחרונה ראו אור בהוצאת ידיעות אחרונות כמה ספרים נפלאים שלא כדאי להחמיץ. אז הנה טעימות משני ספרי ביכורים של כותבים שאינם סופרים במקצועם. התוצאה מפתיעה ומשמחת. הצטרפו לחיק האסקפיזם.

כשסיימתי את 'לא אהבנו מדי' של ד"ר שוקי פרידמן, שהוא בכלל מרצה למשפטים וסגן נשיא המכון למדיניות העם היהודי, אמרתי וואו. פרידמן מחזיר אותנו לחיפה של שנות החמישים. אל השוק, אל החנויות הפשוטות, אל האוטובוסים הנשרכים במעלה הכרמל ואל הים הנושק אל העיר. הוא לוקח אותנו לתקופה שלא עסקנו בה מספיק, אל קבוצת אוכלוסייה שלא אהבנו אותה די. ניצולי השואה הצעירים, בני העשרים והשלושים, שימי העינויים והקושי שעברו מלכדים אותם כאן, בישראל, אבל הצללים ממשיכים לרדוף אותם, מתארכים והופכים מאיימים.

אברם, ניצול שואה שנשוי לרחל, נרצח. משימת החקירה מוטלת על ז'קו, פקד חרוץ חובב שירה ובעל חושים מחודדים, שיוצא לדרך ופוגש ערבים ובדואים ושחיתות (טוב, זה כבר מוכר) ולא מעלה על דעתו מה ימצא בסוף. קל להתאהב בז'קו, שצמח במשפחה חסרת סיכוי ושומר על מצפון ואינסטינקטים בריאים. ירבו כמותו במשטרת ישראל. פרידמן מחזיק את התעלומה והמתח עד הסוף, מצליח לבלבל את הקוראים כמו שצריך, וגם מעורר מחשבה על צדק ומוסר, על כוחה הטוב או הרע של אהבה ועל נאמנות.

הספר השני ליווה אותי בטיול האחרון במדבר, כשהגבים המתייבשים והולכים עוד היו מלאים במים והנופים שפגשתי כאילו יצאו מדפי הספר. 'שפת התהומות' של מוישי וינשטוק אומנם לא מתיימר להיות אקטואלי, אבל בישראל, כמו בישראל, הכול קשור להכול. וינשטוק, דוקטור למחשבת ישראל, חוקר למידה והגות ולשעבר יושב ראש המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, עורך לנו היכרות עם איתן, יוצא סיירת מובחרת, שכבר השתחרר מהשירות אבל השירות לא משחרר אותו. הוא נושא עימו אירוע שלא נותן לו מנוחה בימים ובלילות, ומנסה להיפטר מהשד ללא הצלחה.

אל בית משפחתו של איתן נקלעת תמר, בת המגזר החרדי, שמגיעה אליהם לחודשים אחדים בשל מורכבות משפחתית שלה. הרקע של איתן ותמר שונה בתכלית, אבל שפת הלב שלהם משותפת. איתן ותמר הולכים ומתקרבים עד שהיחד הבלתי צפוי הזה מאיים על תמר ועל כל מה שהכירה. הפרידה והמרחק יגלו לה מה חשוב ממה. 'שפת התהומות' הוא סיפור אהבה. סיפור אהבה לארץ ולאדמה הזאת. תיאורי הנוף, הקרקע, הצומח והחי מופלאים. אחרי הקריאה מתחשק לצאת ולחבק את סלעי המדבר. 'שפת התהומות' הוא סיפור על מערכות יחסים בין הורים לילדיהם. על הציפיות והאכזבות, על אהבה משוחררת ואהבה קפואה ועל אהבה בלי תנאי. זה סיפור על חיבור בין אנשים ובין מגזרים, ויותר מהכול על חשיבות החמלה. היכולת לסלוח לעצמנו ולזולתנו. לדלות את החמלה מעומק התהומות של הנפש. וזה אחד הדברים שאנחנו זקוקים לו היום יותר מכול.

לתגובות:ofralax@gmail.com

****