מגמות עולמיות, זאת אומרת טרנדים, מתנהלות ככה: הן מתחילות בארצות הברית, או בסין, משם עוברות לשאר העולם, אחר כך מגיעות לישראל, אחר כך לציבור הדתי. ואז, בסוף בסוף, כשכל העולם כבר שכח שהיה פעם טרנד כזה – זה מגיע אליי.
וככה גיליתי שיש לי קורונה.
הכול התחיל כשביום שישי לפני שבועיים קמתי עם תחושה כללית לא משהו, לא דבר נדיר בהתחשב במצבנו הכללי בכלל ובמצבנו הפרטי בפרט. כמה דקות אחר כך התחיל לכאוב לי הגרון כאילו נתקע לי שם נאום של יאיר לפיד, כזה שאי אפשר לבלוע, אי אפשר להקיא ובטח שלא לעכל. מצד שני היה לי די ברור שאני לא חולה, כי נשים תמיד אומרות שכשגבר חולה הוא חצי על ערש דווי וחצי מת לגמרי, ואני דווקא תפקדתי לא רע, לפחות אם משווים את זה לחוסר התפקוד הרגיל שלי בכל יום מן הימים. כל אותו יום התרוצצתי בין קניות לניקיונות, ורק שעה לפני שבת עלה בדעתי שאולי כדאי לקחת איזה משכך כאבים קטן לפני קבלת שבת, ואם כבר אז גם לעשות בדיקת קורונה על הדרך, סתם כדי להיות בטוח שאני לא הולך להדביק את כל בית הכנסת. זאת אומרת לא את בית הכנסת אלא את אלה שבאים בשעריו, ומן הסתם עושים את זה כדי לחלות את פני האלוקים ולא כדי לחלות, בטח לא רגע לפני שבוצעים את החלות. וממילא נשארו לי כמה בדיקות זרוקות איפשהו בבית מאז שהקורונה הייתה טרנדית, אז יאללה, אמרתי לעצמי, בשביל הקטע, בוא נסובב מטוש ונראה על איזו אות הוא ייפול.
ואז, שעה לפני שבת, הופיעו פתאום שני פסים רעננים וחזקים. וזה כשהפעם האחרונה שראיתי שני פסים הייתה כשהייתי בן עשר ולבשתי טרנדים, זאת אומרת טרנינג, של אדידס, שפס אחד ירד ממנו בכביסה ורק שני פסים נשארו בו. האמת היא שזה בטח לא היה אדידס אלא משהו מתוצרת עזה, אולי אנינס. אבל כשאתה מצונן, אנינס נשמע כמו אדידס. אולי בעצם ככה נולד המותג הזה, מי יודע.
הלילה הזה שני פסים
שתבינו, אני מתרחק מווירוסים כמעט כמו שאני מתרחק מאנשים (אלה וגם אלה רק עושים לי כאב ראש). אני התייצבתי לקבל חיסון נגד קורונה אפילו כשבנט אמר שהוא רואה בזה הבעה אישית של אמון בו. מדי פעם אני מגיע לקופת החולים ומתעניין אם יש כבר חיסונים חדשים למחלות שעוד לא המציאו. אני טיפוס שלילי מיסודי, מי שמכיר אותי יודע שאין סיכוי שאני אהיה חיובי. את כל תקופת הקורונה המייגעת עברתי בלי להידבק אפילו פעם אחת, והנה הלילה הזה הלילה הזה שתי פעמים. זאת אומרת שני פסים. איזה פספוס.
הסתגרתי בחדר, הזעקתי את אשתי וביקשתי שתביא ערמת מסכות טרייה. "הבדיחות שלך לא מצחיקות", היא טענה, "בטח לא שעה לפני שבת".
"אני לא צוחק", הראיתי לה את הפסים, "יש לי קורונה".
היא הסתכלה עליי. ואז על הפסים. ואז שוב עליי. ואז עוד יותר עליי. "באיזו שנה אנחנו?" היא שאלה.
"מה אני יכול לעשות", הצטדקתי, "לוקח המון זמן עד שטרנדים מגיעים אליי".
"כן", היא אמרה, "השאלה היא למה הם מגיעים אליך דווקא שעה לפני שבת".
"אל תדאגי", אמרתי, "אני נכנס לחדר ולא תשמעי ממני לפחות חמישה ימים".
"לא שלושה?" היא הביטה בדאגה בערמת הכלים בכיור.
"לפי ההוראות של משרד הבריאות זה חמישה, לא?"
"נראה לי שכבר מזמן הורידו את זה לשלושה".
"אני חושב שחמישה. מינימום שמונה".
"איך שמונה?!"
"אולי אפילו ארבעה עשר".
"נבדוק את זה במוצאי שבת", היא סגרה את הדלת ופתחה תקופה חדשה בחיי.
התיישבתי על המיטה וחישבתי מה אסור ומה מותר לי לעשות. אסור: לצאת מהחדר, לפגוש אנשים, לשטוף כלים, ללכת לעבודה. מותר: לקרוא ספרים, להשלים שעות שינה. כמו שקוראים לזה בשפת העם: בידוד. או כמו שאני קורא לזה: מעין עולם הבא. השאלה היחידה היא, כרגיל, למה הטרנד הזה הגיע אליי רק עכשיו?
את ובית אביך תתבודדו
במוצאי שבת שמעתי הבדלה מהמרפסת ואז נכנסתי לאתר משרד הבריאות. ההוראות היו ברורות: בערב היום הרביעי לבידוד עושים בדיקה, ואחרי 24 שעות עוד אחת. אם שתיהן שליליות, אפשר לצאת בסוף היום החמישי. אם אחת מהן חיובית – צריך להישאר בבידוד עד היום השביעי, עם אופציה להארכה אם יש בנטפליקס סדרה שעדיין לא הספקת לסיים.
הבעיה בבידוד, כפי שמדווחים אנשים שחוו אותו כשהוא עדיין היה טרנדי, היא שאחרי 48 שעות לבד גם האדם הכי נורמלי מתחיל להשתגע. אבל אני לא נורמלי, לכן הדבר היחיד שהרגשתי אחרי יומיים הוא שאני צריך עוד, והרבה. התרגלתי לשקט, לרוגע, לניתוק מהחדשות, מהטוויטר, מהפייסבוק. זאת אומרת, כשאתה בבידוד יש לך יותר זמן להתעדכן, להתעניין, להתעצבן ולהתג'נן, כלומר לפרסם יותר פוסטים ולהביא לעצמך ולאחרים את הג'ננה. לכן במוצאי היום השלישי לבידוד, ערב תענית אסתר, נטלתי את הערכה, סובבתי את המטוש וחיכיתי שיופיע פס אחד. הופיעו שניים. זה הקטע הכי מוזר בקורונה – אם יש פס בודד אתה לא צריך להתבודד. אם הוא בא עם חבר - אתה נשאר לבד.
"רגע", שאלו הילדים מעבר להרי החושך של הדלת הסגורה, "זה אומר שתהיה בבידוד בפורים?!"
פתאום הבנתי מה נפל עליי. במקום לשבת שעה וחצי בקריאת מגילה מורעב מהצום בזמן שאלפי ילדים דופקים לי על הראש בזמן שאומרים המן וגם בזמן שלא, אני אקרא את המגילה לעצמי בקצב שלי. במקום להתרוצץ בעיר ולהחזיר משלוח מנות לכל מי שזרק עלינו את עודפי החמץ שלו, אני אמנה שליח והוא יעשה נקמה בגויים. במקום לשמוע שוב את הקיטורים שלי על כמה אני לא אוהב את פורים ומה נהיה מהחג הלא מובן הזה, אשתי והילדים ייצאו מעבדות לחירות ואני אשב לי בחושך בשקט, כנאמר: רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך תתבודדו. זאת אומרת אני אתבודד, את תיסעי לאבא שלך וכולנו נהיה מבסוטים.
בבוקר היום השביעי לבידוד, כשכבר לא יכולתי לסבול את עצמי ואת הריח של הגרביים בחדר, התקשרתי לרופא כדי לשאול מתי בעצם מותר לצאת.
"אתה יודע", אמר הרופא, "בכלל לא היית חייב בבידוד".
"מה זאת אומרת?" התפלאתי, "אלה ההוראות של משרד הבריאות".
"האתר שלהם לא מעודכן", הוא אמר, "כבר מזמן קיבלנו הוראות אחרות".
"אז מה", אמרתי, "הייתי אמור להסתובב איפה שבא לי ולהדביק את כל העולם ואשתו?"
"יפה מצידך שחשבת על זה", אמר הרופא, "אבל קורונה זה לא מה שהיה פעם".
"אני יודע", אמרתי, "זה כבר לא טרנדי".
"בכל אופן", הוא אמר, "אתה יכול לצאת מהחדר ולהתחיל לנקות לפסח".
גלגלתי בראשי במהירות את ההשלכות הצפויות ליציאה נמהרת מדי מהחדר. "תגיד", אמרתי לרופא, "יש מצב שאתה אומר לאשתי שאני צריך להישאר בבידוד עוד איזה שלושה־ארבעה שבועות?"
לתגובות: dvirbe7@gmail.com
***