הממשלה הנוכחית היא הגשמת חלומם של דתיים־לאומיים רבים. היא גם הגשמת סיוטו של השמאל־מרכז. אם מישהו היה אומר לפני שנה שבן גביר יהיה השר לביטחון הפנים עם סמכויות מורחבות ושסמוטריץ' יכהן כשר האוצר עם שליטה על המינהל האזרחי במשרד הביטחון, אף אחד לא היה מאמין. מקסימום תחבורה ורווחה, אולי אפילו שיכון ובינוי או דתות, אם החרדים ירשו.
גם לאחר היוודע תוצאות הבחירות היה קשה לראות את זה קורה. ההישג האלקטורלי של הציונות הדתית־עוצמה יהודית היה אומנם נאה, אבל לא יותר מזה. הפירות של הישג זה – בפרט איוש המשרדים שציינתי – אינם פרופורציונליים לגודל המפלגות הללו בכנסת הנוכחית. הם נקטפו בזכות משא ומתן קואליציוני נוקשה, אך בעיקר בגלל שמן השמיים נלחמו לנו. הייתה זו קונסטלציה חד־פעמית נדירה: כוכביהם של סמוטריץ' ובן גביר עמדו במזל "רק לא ביבי". לפחות שתי מפלגות שהמרחק האידיאולוגי ביניהן ובין הליכוד איננו גדול – גנץ וליברמן - סנדלו את עצמן בצורה כזאת שהצטרפותן לקואליציה בהנהגת נתניהו הייתה בלתי אפשרית. בעקבות כך, גם יכולת התמרון של ביבי – שועל קואליציוני ותיק – הצטמצמה מאוד. המשא ומתן מולו צלח רק בזכות קונסטלציה נדירה זו. עכשיו נשאר "רק" דבר אחד: להצליח בתפקיד הממלכתי. מסתבר שזה לא פשוט כל כך.
כשהחלה הממשלה החדשה במימוש הרפורמה המשפטית, נדמה שאף אחד מחבריה לא צפה את הממדים שאליהם הגיעה המחאה הנוכחית, המתפשטת ברחובות ערי ישראל זה חודשיים וחצי. ההפגנות ההמוניות מתודלקות על ידי כסף רב ומכונה תקשורתית משומנת היטב, אבל לא פחות מכך – וגם את זה צריך לומר – על ידי אנשי ימין לא מוצלחים שיושבים בכנסת. מגונה (וטיפשית) במיוחד היא תופעת ה"אלמוג־כהניזם": הניסיון להרגיז כמה שיותר. את הערבים, את השמאלנים, את הפרוגרס, את התקשורת. כאילו להרגיז מקסימום יריבים פוליטיים במינימום זמן זה כשלעצמו הישג, בבחינת "לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע". להתבטאויות הלא מרוסנות של אנשי ימין שנכנסו זה עתה לכנסת, תינוקות פוליטיים דחד יומא, יש חלק בהתגברות גל המחאה. וכן, גם מנוסים יותר מעדו בלשונם. סמוטריץ' התנצל על אמירתו שצריך למחוק את חווארה, ולא נותר לנו אלא לקוות שמודה ועוזב ירוחם. כי זאת עלינו לדעת: מזל "רק לא ביבי" לא יופיע שוב בשמי ארצנו, זוהי הזדמנות חד־פעמית שעליה צריך לרכוב בזהירות ובשום שכל. ואשר לדיבורים: אין בפוליטיקה מקום למי שפיו וליבו שווים.
בעיני רבים מאזרחי המדינה, מכלול ההתרחשויות המדווחות בתקשורת – הרפורמה המשפטית, הצעת חוק החמץ, "מחיקת" חווארה ועוד כהנה וכהנה – הם צ'ולנט אחד גדול. התמהיל הזה מבהיל לא רק את אנשי השמאל עד לשד עצמותיהם, אלא דחף רבים מאנשי המרכז (!) לזרועות השמאל הרדיקלי. גם לא מעט אנשי ימין שואלים את עצמם לאן כל זה מוביל. מחאות ההמונים שהתפשטו כאן בחודשיים האחרונים הן – אין מה לייפות – הישג אדיר ובלתי מצופה של השמאל הרדיקלי, שלקח בשבי את המרכז ומכתיב את הטון במחאות אלה.
והטון הוא: אנרכיה. נתניהו לא טעה לגמרי כאשר כינה את המפגינים – בהם גם כאלה הנחשבים לאנשים מכובדים, אנשים מן היישוב – אנרכיסטים. הצהרת הטייסים של טייסת 69 שלא יתייצבו למילואים "אם הרפורמה תעבור" היא הצהרה אנרכיסטית. אנרכיסט הוא לאו דווקא מי שמזדהה עם כתבי פרודהון או בקונין. אנרכיסט הוא בראש ובראשונה מי שפועל ליצירת אנרכיה ותוהו ובוהו שלטוני.
מה עושים? במצב שנוצר, כאשר הצד השני מעדיף אנרכיה על פני הידברות, אינני רואה אפשרות אחרת מאשר להתקדם עם הרפורמה המשפטית במהירות לעבר הקריאה השנייה והשלישית – ולעדן אותה במעמד צד אחד תוך כדי תנועה. כדי למנוע משבר חוקתי, יש לתקן – גם ללא שיתוף פעולה של האופוזיציה – כמה מסעיפי הרפורמה שבעייתיים גם בעיני רבים משוחריה.
ביום שאחרי, אחרי שהרפורמה תעבור, עלינו לנסות לאחות את הקרעים. אמירת הנשיא הרצוג שיש לחתור לאמנה חברתית ארוכת טווח שאיננה תלויה בקונסטלציות פוליטיות מזדמנות היא אמירה נשיאותית שצריך להתחבר אליה. ביום שאחרי דרושה אדיבות של מנצחים. כאשר הפציינט הוא עם ישראל, צריך לטפל בו באהבה.
הכותב הוא חבר בחוג הפרופסורים לחוסן מדיני
***