לשבת. לקום.

לא בורח

בשבוע שעבר ישבנו שבעה על אבי. פתאום העולם עוצר מלכת, שוקע אל הצער ונוסק אל הזיכרונות. אין עבודה ואין לימוד תורה, אין סערות ציבוריות ואין זוטות של חולין. יש רק חיים, שאינם, ויש למהר לאסוף כל בדל זיכרון לפני שייגרף אל תהומות השכחה. את הטור הקודם כתבתי ליד מיטתו של אבי בבית החולים, מולי השורש של חיי הולך וגווע ובכל רגע עשוי להיעקר מאדמת העולם הזה, מאחוריי מאושפז נוסף שוכב ובוכה ארוכות, כך ממש. במשך ארבע שעות לא הצלחתי להעלות מילה על הכתב. איך אפשר לכתוב על היעלים של מצפה רמון בזריחה כשאתה עד לשקיעה הכי עצובה? בין חצות לשתיים בלילה אנסתי את עצמי לכתוב כאילו אין בית חולים בעולם, לדמיין שאני שם, הרחק בדרום.

הפעם, במחילה, לא אברח לשום מקום. אכתוב קצת על אבא והרבה על השבעה.

חנות הקליטה והרווחה

לאבא הייתה חנות לחומרי בניין, רחוקה מכל מה שאתם מכירים ממרכזי הקניות. חנות של פעם, צפופה, ישנה, לא מסודרת, כזו שרק אבא ידע היכן מונח בה כל דבר ולפעמים בעצמו נאלץ לחפש. אבא אהב את מלאכתו. הוא אהב לנסוע לנמל להביא סחורה, אהב את הלקוחות, אהב לעמוד על המקח עם הסוחרים, אבל יותר מכול אהב אנשים. החנות הזאת הייתה רוב ימיו מרכז הקליטה של כפר סבא. כל פנים חדשות מיד נשאלו: מי אתה? חדש כאן? בן כמה? יש עבודה? הכי חשוב, יש חברים? והנה תמצית הסיפור של אבא: הוא היה שדכן. לא של זוגות בהכרח, הוא היה משדך חברים. היה בלתי נסבל בעיניו לחשוב שיש אדם שאין לו מעגל חברתי, והוא דאג ככל יכולתו לחבר חיבורים. כשהגיע גל העלייה מברית המועצות הפכה החנות למרכז קליטה של ממש. כולם עברו שם, והוא היה שם בשבילם. עזר למצוא עבודה, לחפש דירה, ללמוד עברית, למצוא חברים.

לימים ניצחו הקניונים הגדולים את החנות הקטנה, הפרנסה כבר לא הייתה העילה לפתיחת החנות בכל בוקר, אבל מרכז קליטה לא סוגרים, חנות ללא מטרות רווח. אבא היה ממשיך לעמוד בפתח כמו אברהם אבינו שממתין לאורחים. והם באו. והוא היה שם בשבילם. ויחד עם אמא פתח את הבית לארבעה כיוונים, הרי קראו לו אברהם, ומספר האורחים שעברו בביתנו לא ייספר מרוב, ומספר האנשים שהתגוררו בו לתקופות שונות גם הוא בלתי נתפס, כמו בסיפורי העיירה של פעם. ושבעה ימים אני אומר לעצמי שהסיפור הזה לא נגמר, רק הפרק שכתבו אבא ואמא בגלוי, שעוד נגלה בהמשך מה כתבו בסתר. אולי מכוחם עוד נוסיף פרקים משלנו.

שאלות

מנחמים תמיד נבוכים. נכנסים במבט מבולבל, מחפשים את הכיסא הראשון שנקרה בדרכם. חלק שותקים. חלק מבוהלים מהשתיקה ומיד יורים את צרור השאלות: "בן כמה היה אבא?" (שבעים ושלוש). "איי, צעיר. היום שבעים ושלוש זה צעיר. היה חולה? מה היה לו?" (יותר פשוט שנאמר מה לא היה לו). "מתי זה התחיל?" (כשהיה בן חמישים ואחת). "מה אתה אומר?" (שאלה לא השאלות הנכונות, שלא ממש חשוב ממה סבל ומתי, גם לא באיזה גיל נפטר. שהרבה יותר חשוב איך נשא את סבלו, איך היה הולך עם הפרקינסון שלו יום יום לתפילה ולשיעורי תורה, איך המשיך להאיר פנים, איך מספר התלונות שלו במשך כל שנות מחלתו זהה למספר התלונות שלי ביום ממוצע. זה מה שחשוב. אבל אני לא אומר בקול. אבא היה רגיש לבריות. זו שבעה עליו. אני חייב לנסות גם).

ככה

כבר הרבה שנים, וביתר שאת מאז שאבא חלה, יש לי שאלות. אני רואה שדרך פרידת נשמה מן העולם כרוכה לעיתים בקשיים גופניים, בהאטת הקצב. לפעמים הזקנה מאתגרת, לפעמים הדעת נחלשת ומתבלבלת ויש שאובדת לחלוטין למשך שנים. אפילו תשובה אי אפשר לעשות בלא דעת. אני מניח שאם יש משהו מערכתי יש לו משמעות, ומנסה להתבונן בעיניים של אמונה – למה זה דווקא כך ומה מוטל עלינו להפיק מזה. כששאלתי את אבא, הוא ענה בדרכו המשעשעת: "אל תשאל את אלוקים שאלות, שלא יזמן אותך אליו לתת תשובות". ובכל זאת בשבעה שאלתי כמעט כל חכם שבא לנחם.

יש שענה קצרות ויש שענה ארוכות. הצד השווה שבהם הוא שכולם ענו לבסוף תשובה אחת: "ככה". אבל ל"ככה" הזה היו המון שבילים ולחנים ותווים, וכל אחד מהלחנים הללו היה יקר לליבי, וכל תלמיד חכם סלל שביל אחר אל סוד ה"ככה". ומי יודע, אולי ראוי שכל התשובות הללו יעלו על הכתב יום אחד. בינתיים רק אומר: ככ"ה – כתר כל הכתרים. קצה הקצה של ספירת הכתר העליונה. שם נמצא סוד החיים כפי שאנחנו לא מסוגלים עדיין להבין, מעל הדעת האנושית, לעיתים גם באובדן דעת. סוד עמוק מני ים, סוד החיים.

שבעה בפורים

היהדות היא פלא של נשיאת הפכים, ובעיצומה של שבעה מצאנו את עצמנו קמים מן הכיסאות הנמוכים, פושטים את חולצת האבל הקרועה ולובשים בגדי חג פורים. אפילו סעודת פורים ערכנו והשתייה קצת פחות מכדת, ואחד שנכנס לנחם קפא במקומו ואמר מבוהל: "דבר כזה לא ראיתי מעולם". והיה לא פשוט להחזיק את בית האבל ובית המשתה שהפכו למקום אחד, ומכל ימי הפורים שעברתי בחיי אולי התגלה לי סוד השמחה דווקא בפורים הזה.

יום אחרי פורים הגיע לנחם ידידי הרב ששון טרבלסי. שאל מה עשינו עם משלוחי מנות. אמרתי ששלחנו אבל לא קיבלנו. אמר שאצל הטוניסאים האבל מקבל משלוח ונמנע מלתת, מפני שהשמחה הגדולה נמצאת בנתינה. חוכמה טוניסאית־יהודית עמוקה.

מה ינחם אותך?

יש שמנסים לנחם: "העיקר שהוא כבר לא סובל", "די, הוא סבל מספיק, מה יש להגיד", "עכשיו הוא עם אמא", "איך הוא גאה בכם". ויש שמציינים עובדות: "ככה זה העולם, מה נעשה? אין מה לעשות".

והיה אחד ששאל בפשטות: "מה ינחם אותך?". הרב דני סטיסקין שמו, מי שכיהן שנים ארוכות כרב היישוב מעון. מיד כששאל נזכרתי ברבי יוחנן שהיה מגיע לניחום אבלים ומראה לאבל את העצם של בנו העשירי. דרך משונה לנחם, יש להודות, כאילו אומר: תתנחם, תמיד יכול להיות רע יותר. ופעם הסביר לי הרב ויצן, רב היישוב פסגות, הסבר שנכנס לי ללב וקם לתחייה כשנכנס הרב דני: הנחמה לא נמצאת בעצם, היא נמצאת באיש. רבי יוחנן היה אדם יפה מאין כמוהו, נשים היו מביטות בו בדרך אל המקווה כדי לזכות בילדים יפים. בפניו הופיע זוהר עליון, כדמות פניו של אדם הראשון. וכולנו יודעים - אדם עצוב אינו יפה. זוהי הנחמה של רבי יוחנן: זוהי העצם של בני העשירי, ואני יפה, כלומר אני חי ומסוגל אפילו להוציא שמחה ממאגרי חיים סודיים. ואם אני יכול גם אתה יכול.

חשבתי על הרב דני האהוב ששכל את בנו וכלתו, צביקי והדסה ז"ל, וראיתי את מאור פניו, יופיו כעין יופיו של רבי יוחנן. אמרתי לו: "החיוך של הרב. בחיוך הזה ננוחם".

תנוחמו

הרגע הזה שבו נגמר הניחום ויש לעמוד ולומר את משפט הנחמה הרשמי מביך רבים, ומרוב מבוכה גורלו כגורל תפילת הדרך שכל אחד משלב בה כמה נוסחים. אז הנה, כשירות לציבור, הנוסחים המדויקים.

הנוסח העממי: "שלא תדעו צער".

הנוסח העממי, המשמעותי יותר: "משתתף בצערך".

הנוסח התימני: "תנוחמו מן השמיים". יש מוסיפים: "ובירושלים תנוחמו".

הנוסח הספרדי: "מן השמיים תנוחמו".

הנוסח האשכנזי המקוצר: "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים".

הנוסח האשכנזי הארוך: "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד".

הנוסח האשכנזי הארוך והמלאֶה ביותר: "מן השמים תנוחמו. למרות שאני אשכנזי אני אומר כמו הספרדים מן השמיים תנוחמו. הכי קצר, הכי פשוט. בלי להאריך. אז מן השמיים תנוחמו".

גלים

אבא אהב את הים. הוא אהב לקחת אותנו הילדים יד ביד אל תוך הגלים. "תפנה את הגב", לימד אותי, "שלא יכאב". שאלתי את אבא למה אני עם הגב והוא עם הפנים אל הגלים. אמר שאני ילד, שהוא כבר יכול להסתכל לגלים בעיניים. הרבה טוב עבר על אבא מאז, וגם הרבה גלים, ולכולם הסתכל בעיניים. עיניים בצבע תכלת - דומות לים, דומות לרקיע, דומות לכיסא הכבוד.

לתגובות: liorangelman@gmail.com

***