לא פעם עולה הטיעון הזה, מגובה בגרפיקות משכנעות מבית היוצר של המכון הישראלי לדמוקרטיה. "בית המשפט העליון זהיר מאוד בפסילת חוקים", נטען, ולראיה מוצגים 22 חוקים בלבד שפסל בג"ץ מאז הקמתו. זו ראיה ניצחת, לשיטתם, לכך שבג"ץ אינו מפריז בסמכויותיו וממעט להתערב בעבודת המחוקק. הפרדת הרשויות נשמרת כפי המקובל במדינות דמוקרטיות מתוקנות. ואכן, הטיעון הזה עלול להיות מבלבל, אם לא מכירים את הפרטים הקטנים. בהם, כמו תמיד, טמונה התמונה האמיתית.
מחקר לא חדש אך חשוב מאוד של מחלקת המחקר בתנועת 'אם תרצו' עושה את העבודה הזאת ביסודיות. אנשי המחלקה עשו שני דברים פשוטים: ראשית, הם ליקטו מתוך מנוע החיפוש של בית המשפט העליון – מערכת ממשלתית מקוונת שלשם שינוי מתפקדת כראוי – את מספר העתירות שהגישו עמותות שמאל מאז שנת 2017. לאחר מכן אספו ממקורות שונים (אתרי הבית של העמותות ומידע של משרד המשפטים) את סך התרומות שקיבלו העמותות הללו מישויות מדינתיות זרות לפעילותן בישראל. כלומר, רק כספים שמעבירות מדינות זרות או ארגונים שמאגדים מדינות, בלי להביא בחשבון מימון של קרנות פרטיות או אילי הון.
התוצאות ברורות: בבג"ץ מתנהלת לאורך השנים ממשלה מקבילה, שאליה מביאים ארגוני שמאל אחוז גדול מהחלטות הממשלה והכנסת על זרועותיהן השונות, ובה מתקבלות החלטות שמהוות את המילה האחרונה שאין לערער אחריה. זה נעשה באמצעות הרחבת זכות העמידה של הארגונים הללו עד לממדים כמעט בלתי מוגבלים, עד שהדיונים בבית המשפט כבר מזמן הפסיקו לעסוק בהגנה על נפגעים מהחלטות הרשות ועברו לבחון את סבירותן וכשירותן בעיני השופטים. ועכשיו נצלול לפרטים.
32 ארגונים נבחנו במסגרת המחקר, והם מקיפים כמעט את כל תחומי המדיניות שבהם ניתן לדבר על "אג'נדת ימין". יש שם ארגונים שמגינים משפטית על אויבי ישראל כמו המוקד להגנת הפרט, ארגונים שרודפים את המתיישבים וההתיישבות, ארגונים שמסייעים למהגרי עבודה מאפריקה, ארגונים פמיניסטיים, ארגוני להט"ב, ארגונים אנטי־דתיים, ארגון שפוגע בארכיאולוגיה יהודית ואפילו ארגון שתוקע מקלות בגלגליהן של תוכניות בינוי שפוגעות לשיטתו בזכויות של ערבים. העתירות שנבדקו הן רק כאלה שהוגשו על ידי הארגונים עצמם, בלי להחשיב עתירות שבהן סייעו הארגונים לעותרים פרטיים. גם כשמדובר רק במקרים האלה, המספרים מבהילים.
בשנת 2017, הראשונה שנסקרה במחקר, הוגשו על ידי ארגונים אלה 178 עתירות לבג"ץ. בשנה שלאחר מכן - מספר דומה של 168 עתירות. גם בשנים 2020-2019 חצה מספר העתירות את רף ה־100. אם מדברים על ממוצע של שש השנים שנבדקו, מגיעים לכ־130 עתירות בשנה בבג"ץ. בג"ץ, כידוע, עוסק אך ורק בעתירות של אזרחים נגד החלטות של הממשלה והכנסת על זרועותיהן השונות. מספר ההחלטות שמתקבלות באותן זרועות בשנה, ונושאות בתוכן מטען של תפיסת עולם ימנית, אינו עולה בהרבה על מספר העתירות שמוגשות. כלומר, בשפה פשוטה: נבחר הציבור או הפקיד שמקבל כל החלטה שיש בה קורטוב לאומיות או ימניות יודע כמעט בבירור שימצא את עצמו בתוך זמן קצר מספק הסברים לבית הדין הגבוה לצדק.
בהקשר הזה מעניינת גם חריגה ברורה בנתונים. בשנים 2022-2021 ירד מספר העתירות באופן בולט, כאשר בשנת 2021 הוגשו 79 עתירות וב־2022 נרשמו 93 כאלה. ייתכנו הסברים רבים לשינוי הניכר, מירידה בהיקף התרומות שעליהן נדבר עוד מעט ועד נסיבות טכניות שקשורות לבית המשפט. על פניו – ובהתחשב בכך שידוע לנו שלא חל כל שינוי באופי השופטים ובמדיניות בית המשפט – הסברים קלושים. נתון אחר, לעומת זאת, מניח את הדעת בהסבר התופעה ומספר בעצם את הסיפור כולו: ב־14 ביוני 2021 הושבעה ממשלת בנט־לפיד, וב־29 בדצמבר 2022 היא סיימה את כהונתה באופן רשמי.
את מערכת השלטון האלטרנטיבית הזאת צריך לממן. את בית המשפט מתקצבים אנחנו, משלמי המיסים, במאות מיליונים מדי שנה. אך הוא לבדו רק צלע אחת במשוואה. מבחינה פרוצדורלית, בג"ץ אינו יכול לקבוע לעצמו את סדר היום, והוא נדרש לעותרים שיניעו את גלגלי השיניים של הביקורת השיפוטית. כדי לתפעל סדר יום שחולש על כל תחומי המדיניות ללא יוצא מן הכלל נדרשים עשרות מיליוני שקלים מדי שנה. כל עתירה גוררת איתה שכר טרחה אסטרונומי על מאות שעות של התייעצויות, מחקר, כתיבת עתירות ובקשות וכמובן ייצוג בפועל מול השופטים. תכפילו ב־178, ותגיעו לסכומים בלתי סבירים.
ועם זאת, יש לא מעט גופים שמתנדבים לממן את המערכת הזאת. על פי נתוני המחקר של 'אם תרצו', המימון הכולל שקיבלו 32 העמותות בשש השנים האחרונות מגופים מדינתיים זרים חוצה את רף 300 מיליון השקלים. מהעסק הזה כולם נהנים: בית המשפט זוכה להרמה להנחתה אשר לה ייחל כשפתח את הדלת לעותרים ציבוריים, העמותות מציגות לראווה את העתירות שהגישו ומקבלות מימון נדיב אפילו יותר מחו"ל, והממשלות הזרות מחככות ידיים בהנאה לנוכח השיטה האלגנטית שמצאו לפגוע במדינת ישראל מבפנים. מתנגדי הרפורמה המשפטית מזהירים אומנם מפני בריחת משקיעים תיאורטית בעקבות קץ הדמוקרטיה המהותית, אבל נכון לעכשיו הכסף זורם בכיוון ההפוך: בג"ץ מתבלט כהשקעה בטוחה ומניבה לגורמים זרים החותרים תחת הדמוקרטיה הייצוגית.
עיון בנתונים מוכיח – ככל שהצטיינת בהגשת עתירות, כך התקציב שלך יגדל. זו מערכת שמזינה את עצמה, ומעצימה בעקביות את ההתערבות של בג"ץ בכל החלטה ממשלתית. כך, לדוגמה, שיאן העתירות לבג"ץ הוא המוקד להגנת הפרט שעומד לצד עותרים פלשתיניים ב־61 עתירות לשנה בממוצע, ובשל כך זכה למימון נדיב של 27 מיליון שקלים מממשלות זרות במהלך שש השנים שנבדקו. האגודה לזכויות האזרח, עם 71 עתירות באותן שנים, זכתה למימון של יותר מעשרה מיליון שקלים. ארגון 'גישה', עם 64 עתירות, מגרד את ה־25 מיליון, ואפשר להמשיך ולפרט על אותה הדרך. סוף דבר, הכלל פשוט: עתרת – הרווחת. עוד כמה "פעילי זכויות אדם" יוכלו להתפרנס בכבוד מהתעשייה.
ההשפעה של מפעל העתירות בשליחות בג"ץ על מימוש מדיניות הממשלה גדולה מאוד, גם אם קשה לכמת אותה במספר החוקים וההחלטות שנפסלו. כל שר שמבקש לקבל החלטה המביאה לידי ביטוי את השקפת עולמו הדתית או הימנית ישמע בישיבת העבודה עם הייעוץ המשפטי שהוא מסתכן בפסילה של בג"ץ. מיד יוצעו לו חלופות מרוככות או מסורסות שימנעו ממנו את המבוכה ובזבוז המשאבים שבהיתקלות עם בג"ץ, ובמקרים רבים הוא יאמץ אחת מהן. באופן הזה, ובלי לפסול אף החלטה, מפעל העתירות של עמותות השמאל משיג את מבוקשו ויוצר מאזן הרתעה מול הכנסת ומשרדי הממשלה. התמונה השלמה, במקרה הזה, גדולה בהרבה מסך החוקים שנפסלו.
האקדח נמצא על השולחן
ביום שני הגיע מרוץ הסמכויות בין בתי הדין הרבניים ובין היועצת המשפטית לממשלה אל קו הגמר. שלושה משופטי בית הדין הגבוה לצדק - הנשיאה חיות, המשנה שלה פוגלמן והשופט הטרי כשר - התיישבו מול נציגי שני הצדדים, לעתירה שבה מבקשת היועצת המשפטית לממשלה ליטול חלק מסמכויות בית הדין בענייני הקדשות דתיים, שהיו שמורות להם עוד מימי השלטון העות'מאני. זו הפעם השנייה בתולדות המדינה שהיועצת המשפטית לממשלה עותרת נגד בתי הדין הרבניים, מה שהופך את הדיון לרגיש במיוחד. מדובר בוויכוח ארוך ורווי פרטים שהולך מאה שנים לאחור, אך בתמצית עניינו הוא כזה: היועצת המשפטית דורשת שהפיקוח השוטף על פעילות ההקדשות יעבור לידי רשם ההקדשות במשרד המשפטים, ורק סמכות ההכרעה על עצם קיומו וזכויות הניהול של ההקדש יישמרו לבית הדין.
נקפוץ אל הסוף: ביום שלישי אחר הצהריים הודיע בית המשפט כי הוא נמנע ממתן צו ביניים נגד בית הדין הרבני, ושלח את הצדדים להידברות והסכמה על חלוקת הסמכויות. אך בין המילים המנומסות, שנועדו לשמור על כבודה של העותרת הנדירה, מסתמנת הכרעה ברורה שהפתיעה לטובה את נציגי בתי הדין הרבני. בין השורות, בזהירות המתבקשת, אומרים השופטים ליועצת המשפטית לממשלה: את לא יכולה לשנות באבחה אחת התנהלות חוקית ושקופה של עשרות שנים. אם את רוצה שינוי, עלייך לעבור דרך הדרג של מקבלי ההחלטות, קרי הכנסת או הממשלה.
נסביר. פרט לוויכוח המהותי, שעליו פירטנו בהרחבה כאן בעבר, עלה בדיון ביום שני גם ויכוח פרוצדורלי פשוט יותר. הטענות של היועמ"שית התבססו על לשון החוק העדכני ביותר שנחקק בעניין ההקדשות – חוק הנאמנות משנת 1979. היועמ"שית טענה כי יש לפרש את לשון החוק באופן שבו הוא מצמצם את סמכויות ההכרעה של בתי הדין לגבי הקדשות אך ורק לשאלות הקשורות ליצירת ההקדש ומינוי מנהלים לנכסים, ואת כל הפיקוח על אופן ניהול ההקדש, הטיפול בכספים והשמירה על הייעוד שנתן לו המקדיש יש להעביר לרשם ההקדשות.
הרב שמעון יעקבי ועורכת הדין רחל ווזנר, באי כוחו של בית הדין, טענו טענה פשוטה. החל מ־1979 ועד היום ניהל בית הדין מאות תיקי הקדשות כולל פיקוח על הפעילות השוטפת מבלי שמשרד המשפטים פצה פה. הפרשנות המרחיבה ללשון החוק, זו שמציעים הם, התקבלה הלכה למעשה במשך ארבעים שנה. התנהלות קבועה ושיטתית כזאת היא הסימן המובהק ביותר לכך שהפרשנות שלהם לחוק היא זו המקובלת, ואם רוצה היועמ"שית לשנות את המצב הקיים, עליה לעשות זאת באמצעות חקיקה ושינוי לשון החוק. פרשנות בדיעבד לחוק בן ארבעים שנה, שמתיימרת לשנות סדרי בראשית, לא תספיק כאן. במהות, בית המשפט קיבל את הטענה הזאת. בהחלטה הקצרה שילבו השופטים אמירה חדה, שמפוצצת את הבלון שניפחה היועמ"שית.
"בשים לב להיבטיה המיוחדים של הסוגיה", כתבו, "ולעשורים הרבים שבמהלכם נמנעה העותרת מלפעול לפי הפרשנות המוצעת על ידה, אנו סבורים כי ראוי לשקול הסדר בדבר חלוקת הסמכויות העומדת במוקד המחלוקת, אשר יעוגן מפורשות בחקיקה, או בהסדר מינהלי אחר שיוסכם על הצדדים". או במילים אחרות: גברתי היועמ"שית, היכן היית כל השנים עם הפרשנות המבריקה הזאת? התכבדי נא, ופני אל המחוקק שיחליט אם הוא אכן רוצה לשלול סמכויות מבית הדין הרבני. בהתחשב בהרכב הקואליציה הנוכחית, בהרב־מיארה יודעת היטב מדוע לא עשתה זאת מלכתחילה.
בפועל, בית המשפט העניק לשני הצדדים 60 יום לצורך הידברות, שבסופם יתבקשו לדווח לו על תוצאות השיח. שיח כזה אכן יתקיים ככל הנראה, אך הוא יתבצע אחרי שהאקדח כבר הונח על השולחן. היועמ"שית מבינה שפסק דין סופי של בג"ץ יהיה ביזיון לא קטן בשבילה, ומן העמדה הזאת תגיע אל שולחן הדיונים. יהיו ההסכמות אשר יהיו, מבחינת בתי הדין הרבניים הניצחון הושג כבר השבוע.
לתגובות: yoniro770@gmail.com
***