הרב אברהם וסרמן
הרב אברהם וסרמןצילום: באדיבות המצולם

שנים רבות הוגדרה הציונות הדתית כ"מקף המחבר", זה היוצר חיבור בין המגזרים השונים. אם להשתמש במשל המקף – הרי אין לו מעצמו דבר, אלא היותו חיבור. אין לו תוכן משל עצמו. את התורה הוא לומד מהחרדים את הציונות או התרבות מהחילוניים.

 כך ישב לו אותו מקף "בין המשפתים" כשכל תקוותיו מרוכזות בחיבור שהוא אמור ליצור בין הקבוצות השונות. מה שכמובן לא קרה. כל הצדדים זלזלו בו, השתדלו להצר את צעדיו. לקחת ממנו מה שטוב להם – מיטב הבנים התגייסו לצבא, או השתלבו במגזר הציבורי, כשהם משתדלים לא להפריע בעובדת הדתיות שלהם. חלקם נעשו חילוניים.

מיטב הבנים הלמדנים עברו לישיבות חרדיות. לא זו בלבד – אלא שהיו מהם שהתאמצו להעביר עוד ועוד צעירים למחנה החרדי. כדי להמחיש את גודל האבסורד – בוגרי חלק ממוסדותינו שלא המשיכו בחיי תורה ומצוות, כל כך הושפעו מהרמי"ם החרדים שלהם, עד שלאחר שהורידו את הכיפה – המשיכו לגנות את הציבור הסרוג.

כבר בשנות השלושים של המאה העשרים, הביעו מנהיגי הציבור הדתי לאומי חוסר נחת ממצב זה. עם השנים הלך חוסר הנחת והתגבר. במהלך ארוך ומאומץ, הוקמו ישיבות רבות ונבנו דורות של תלמידי חכמים. התחוללו שינויים במערכת החינוך שהפכה יותר תורנית. נעשה מהפך בישיבות התיכוניות ונכנסו רמי"ם בוגרי הישיבות הציוניות. כך גם בצבא, תלמידי ההסדר והמכינות, הביאו ליצירת קצונה של בני-תורה. גם בפוליטיקה – דרש הציבור לא רק לשמור על האינטרסים שלו אלא להוביל. כל זה נעשה בגישוש, באיטיות, ותוך שעדיין האליטות החילוניות שולטות ועוצרות קידום בדרגים הגבוהים בצבא.

בעולם האקדמיה והתרבות גם כן נעשה שינוי כשעוד ועוד בוגרי החינוך הדתי לאומי מתקדמים שם. אלא שעדיין הקיבעון הישן שיש מי ששולט, מי שמחליט, מי שקובע את סדר היום בתקשורת בתרבות ובאקדמיה, בצבא ובנהגת המדינה הוא כל אחד חוץ מהדתיים לאומיים.

המצב ה"שוכב" של המקף, המתבטל בפני שני הצדדים, הולך ומשתנה. אך דרושה עוד עבודה רבה, פנימית ותודעתית. יש להיפרד מתודעת המקף השוכב, הנרמס. אנחנו לא מקף מחבר. אינני יודע אם אי פעם באמת היינו, לפחות לא בעיני המגזרים שאותם שאפנו לחבר. מהמגזר החרדי תמיד ספגנו ביקורות שלא לומר זלזול ונאצות. "מיזרוחניק" או "מזרחיסט" הפך לכינוי גנאי.

מהחילוניים קבלנו מחמאות בנוסח "אתם היהדות היפה" או "אם כל הדתיים היו כמוך". הא ותו לא. איש כמעט לא התכוון להיות כמונו, ורוב בעלי-התשובה, בראשם ידוענים רבים – פונים לארגוני התשובה החרדים.

ראשית, יש לבסס בקרבנו את הערכים התורניים לאורם אנו חיים, ללא השפעה של רוחות זרות המנשבות בחלל החברתי-תרבותי הסובב אותנו. לא לכופף את היהדות בפני כל טרנד תרבותי-רוחני או אחר. מכאן ומתוך בטחון בצדקת דרכנו, יש לבוא ולפעול בכל התחומים, איש איש כפי כשרונו ונטית לבו.

התפיסה העצמית שלנו כסימן קריאה, הקורא בעוז וגבורה לכולם להצטרף וללכת עמנו, אינה יכולה להיעשות בלחיצת כפתור. היא הולכת ומתקדמת עם השנים, ונראה כי הבשילה לפחות במישור הפוליטי בכך שבוגרי המגזר ממלאים תפקידים בכירים בממשלה ובכנסת. לא פלא הוא, כי מי שהתרגל עד היום להיות סימן הקריאה השואף להוביל אחריו את כולם, נאבק על מקומו.

קריאתו-תמיהתו של מרן הרב זצ"ל, מהדהדת למעלה ממאה שנה: "השאלה הגדולה העומדת נגד עיניהם של שלמי אמונים בישראל היא למה ילכו בראש הרחוקים מיהדות בפנימיותה?" (אגרות הראיה, ג, תתסח). בקריאה זו, בישר לבנו-יחידו את הקמתה של תנועת "דגל ירושלים" אשר שאיפתה היתה להוביל את העם כולו לארץ המובטחת לאור התורה. זאת, תוך שילוב כל הכוחות וכל המגזרים. זמן רב, רב מדי, עבר מאותה הקריאה ועד היום. יש לקוות, להתפלל, ובעיקר להתאמץ כדי שקריאתו תתממש במלואה. בתקופה האחרונה קמה תנועה עממית בשם "קול ישראל" הפועלת לחזק את הזהות היהדות במדינתנו. זהו צעד חשוב בדרך לזקיפת קומתה של הצינות הדתית.

הרב אברהם וסרמן הוא מרבני ארגון חותם ורב קהילת גבורות מרדכי בגבעתיים.