הבטיח לפני הבחירות "הפעם לא נוותר על זה", ונחוש לקיים. חה"כ משה גפני
הבטיח לפני הבחירות "הפעם לא נוותר על זה", ונחוש לקיים. חה"כ משה גפניצילום: יונתן זינדל, פלאש 90

חוקי המסתננים, ההסדרה והפונדקאות שנפסלו בבג"ץ בעשור האחרון, ושורה ארוכה של פסקי דין שהתערבו בהחלטות הממשלה מאז תחילת שנות התשעים – כבודם במקומו מונח. ואולם הזרז העיקרי למהפכה המשפטית המתחוקקת כעת, הגורם הראשי לדחיפות הרבה שהקואליציה מייחסת לקידומה, ה"מכה בפטיש" להוצאתה מהכוח אל הפועל - היה אחד: חוק הגיוס. בית המשפט אומנם הגדיש את הסאה בלי קשר אליו והרבה לפני שבא לעולם, עם שלל החלטות הפוגעות בערכי הימין שקיבל במרוצת השנים, אבל פסילה חוזרת ונשנית של מעמדם המיוחד של תלמידי הישיבות לעניין חובת השירות בצבא היה הקש ששבר את גב המחנה. אם בעבר עוד האמינו במפלגות החרדיות שניתן להגיע להברקה שתמנע את ההתנגשות החזיתית בין "תורתם אומנותם" ובין השוויון בנטל, וקדנציה אחר קדנציה גייסו את טובי המוחות המשפטיים והפוליטיים בניסיון להגיע לנוסחת פלא שתפתור את הפלונטר, הרי שב־2017 החזיר אותם בג"ץ אל קרקע המציאות כשהבהיר שאי אפשר לרבע את המעגל.

השופטים לא קנו את הבלוף התורן ודחו מתווה אחר מתווה, ולראשי ש"ס ויהדות התורה נפל סוף סוף האסימון: הניסיונות לתמרן מול בית המשפט בכללי המשחק הקיימים מוצו ונכשלו. הגיעה השעה להתגבר עליו ולהכניע אותו באמצעות חקיקה לשינוי השיטה ואיזון מחדש של היחסים בין רשויות השלטון. יריב לוין ושמחה רוטמן, משפטנים ותיקים, חשבו כמובן על הרפורמה המתהווה הרבה לפני דרעי, גולדקנופף וגפני, ובוודאי לא נזקקו להם כרעיונאים, אבל אלמלא הדחיפה הזו שלהם, בדמות דרישה פוליטית חד־משמעית, ספק רב אם זה היה קורה כעת ובקצב כזה. וכך, מה שהיה בעיני שר המשפטים ויושב ראש ועדת החוקה, חוק ומשפט רק בגדר חלום או חזון, סומן על ידי החרדים כמטרת־על ממשית ומיידית, תנאי סף לכניסתם לממשלה - ובזכותם הפך למציאות.

הקץ לחתול והעכבר

נזכיר: בפברואר 2012 ביטל בג"ץ את "חוק טל" להסדרת הפטור מגיוס של תלמידי הישיבות, וקבע כי בתוך חצי שנה יפוג תוקפו וחוק שירות הביטחון יחול גם עליהם. הדבר גרר את ישראל לסחרור משפטי ופוליטי סביב הסוגיה הרגישה, שהיא ציפור נפשם של החרדים, וגרם למשבר מנהיגותי ולפילוג פנימי חסר תקדים בתוך הזרם הליטאי, ועד היום - חמש שנים וחצי לאחר מכן - העניין לא נפתר, ומעמד צעירי המגזר עדיין תלוי ועומד להכרעת השופטים והמחוקקים.

בתחילה היה זה יאיר לפיד, ששנה לאחר הפסיקה הדרמטית נבחר לראשונה לכנסת כשהוא מבטיח שוויון בנטל, הצטרף עם נפתלי בנט לממשלת נתניהו השלישית על חשבון ש"ס ויהדות התורה והוביל חוק גיוס שכלל סנקציות פליליות על משתמטים. כעבור שנתיים חזרו החרדים לשלטון וביצעו בחוק כמה שינויים, מהותיים וסמליים, שהפכו אותו לנסבל בדוחק מבחינתם. חלפו רק שנתיים נוספות, ובג"ץ הכריע כי דין חוק לפיד כולו להתבטל אף הוא כמו קודמו (המקורי, וכל שכן המתוקן), והחזיר את הכדור לכנסת.

בקואליציה דאז, שבה ישב דרעי לצד ליברמן, לא הושגו הסכמות על מתווה חלופי, והדבר הביא לפירוק הממשלה ולמשבר השלטוני המתמשך שהסתיים רק השנה. בזכותו אומנם הסכים בית המשפט להאריך שוב ושוב את החוק שנפסל ב־2017, כדי שתלמידי הישיבות לא יהפכו כולם לעריקים בשעה שהממשלה והכנסת סובלות מחוסר יציבות ומתפקוד חלקי, אבל במהלכו גם חלחלה אצל החרדים ההבנה שמשחק החתול והעכבר המתמשך עם בג"ץ הוא חסר תוחלת.

הראשון לבטא זאת היה חבר הכנסת משה גפני, בכיר הנציגים הליטאים, שערב סבב הבחירות הרביעי ב־2021 הצהיר שוב ושוב כי מפלגתו לא תיכנס לקואליציה עתידית בלי התחייבות מראש לחוקק את פסקת ההתגברות, ואף עקץ במרומז את ראש הממשלה על שלא עשה זאת במשך 12 שנות כהונתו. "זה הגיע לממדים שהם בלתי אפשריים, זה כבר בלתי נסבל", אמר יושב ראש דגל התורה באחת ההזדמנויות, והבטיח: "הפעם לא נוותר על זה". חבריו של גפני במפלגות החרדיות חשבו אז, מן הסתם, שמדובר בעוד אחד מניסיונותיו לאותת לנתניהו "אני לא בכיס שלך", ובתחילה לא שיתפו עימו פעולה, אבל בסופו של דבר הבינו שהפעם הוא צודק, ולקראת הבחירות הבאות יישרו קו והתלכדו מאחורי התנאי שהציב.

כשנפתח המשא ומתן הקואליציוני כבר ידע צוות הליכוד היטב מהו הדבר הראשון שצריך לקרות כדי שש"ס ויהדות התורה יתמכו בממשלה הבאה, ויעיד על כך ההסכם שנחתם לבסוף בין הצדדים. בעוד סעיפי הרפורמה לא פורטו במסמך, ורק נכתב באופן כללי כי השותפות מתחייבות לתמוך בחקיקה רחבה שיוביל שר המשפטים להסדרת מערכת היחסים בין רשויות השלטון במטרה להשיב את האיזון הראוי ביניהן, להבטיח את המשילות ולחזק את יכולת הממשלה לבצע את מדיניותה, פסקת ההתגברות היא היחידה שהוזכרה בו באופן מפורש, כאמור - לדרישת החרדים.

נשארים בחמ"ל

אבל צדיקים, כידוע, מלאכתם נעשית בידי אחרים. וכשאותם אחרים הם כאלה המוכנים לכתחילה ובחדווה - ואולי אף שמחים - להתייצב בחזית ולספוג את האש (וגם להשיב אש), הרי מדובר ב־win-win situation. כך יכלו דרעי, גולדקנופף וגפני, שהיו כאמור הדוחפים הגדולים וחסרי הפשרות להתנעת הרפורמה דווקא בעיתוי הזה, להישאר מאחור, בחמ"ל, ומשם לדחוף ולעודד את לוין ורוטמן הנלחמים בחירוף נפש בשטח, בלי שיצטרכו ללכלך את הידיים בעצמם. ראשי המפלגות החרדיות אומנם זקוקים לרפורמה כדי להכריע את בג"ץ בכמה עניינים מהותיים ואישיים - מגיוס תלמידי ישיבות ועד למינוי שר שהורשע בפלילים - אך השינויים הנחוצים לשם כך הם מבחינתם עניין כמעט טכני לפתרון בעיות נקודתיות (גם אם הן רבות ותכופות), ולא תפיסה אידאולוגית על דמותה של מערכת המשפט בישראל ועל האיזון הראוי בין הרשויות, ולכן אין להם עניין להיות מזוהים עם המהלך כולו. הם אומנם מתפללים שלוש פעמים ביום "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה", אך בשונה מאנשים כמו סמוטריץ' - מכוונים לימות המשיח, ולא שואפים לקדם את הגאולה המשפטית בשיטות פוליטיות ובכוחות עצמם. זו גם הסיבה לכך שדרישותיהם בנושא הזה צנועות יחסית, יש שיאמרו גלותיות - פסקת התגברות וחוק יסוד: לימוד תורה. שאר התיקונים כבר ירדו מהשמיים לעתיד לבוא.

הבחירה של ראשי ש"ס ויהדות התורה לפעול בנושא מתחת לרדאר הצליחה לבלבל גם את ציבור בוחריהם, עד שרבים בחברה החרדית עצמה התקשו לקרוא נכון את המפה ולהבין שנציגיהם הפוליטיים הם ממחוללי הרפורמה. אפילו בבית הנשיא, המרכז את המאמצים לפשרה, נשמעו לאחרונה מובילי דעה מהמגזר שבאו להידבר בנושא כשהם מתייחסים למחלוקת סביבו בעם כאל עניין שאינו נוגע להם, כאילו הם מהאו"ם, משקיפים מהצד.

רק כאשר האחרים הפסיקו לעשות את המלאכה - הצדיקים נאלצו להפשיל שרוולים ולחשוף את היותם המושכים בחוטים. בליכוד עשו קולות של פשרה ושקלו הקפאה של החקיקה לצורכי משא ומתן, והפוליטיקאים החרדים מהעורף נעמדו על הרגליים האחוריות נגד קיפול העמדות הקדמיות של הלוחמים לוין ורוטמן. אם בזמנים אחרים היו אריה דרעי ומשה גפני מתגלים ברגעים אלה של שסע חברתי עמוק כמבוגרים האחראיים, השקולים, המנוסים והמתונים, הפועלים פוליטית וציבורית לפשר ולתווך בין הצדדים – הפעם הם איימו במשבר קואליציוני אם מישהו רק יעז לעצור ולחשוב. מתנגדי הרפורמה המובילים את המחאה הפנימו מהר את העניין, ואת ההפגנה הסוערת הבאה קבעו בעיר בני ברק. מול ביתו של גפני הם צעקו בקצב אחיד: "חרדים לד־מו־קרט־יה".

הכותב הוא עיתונאי חטיבת החדשות של ynet וידיעות אחרונות

לתגובות: [email protected]

***