אין ביכולתי לכתוב על שני הקדושים, אחים, נכדי הצדיקים, אבל אין ביכולתי גם לחשות, לגנוז אותם רק בלבי, זה קורבן ציבור השייך לכנסת ישראל. ולכן אכתוב על אחד מהם זה הצעיר והשני תפארתו היא לפחות כאחיו.
אתה ציויתה "לא לבכות רק לשמוח". מי אתה יגל, שתצוה כזאת? יגל יעקב לא היה גאון, אבל היה בחייו לגאון ולתפארת, נער מתוק. הוא לא היה מחונן בכשרון לימודי שטוחן חכמה אבל היה מלא בחיות נחת וחן, ברצון עז, באנרגיה וביטחון להתמודד עם כל מכשול, בהתמדה עד לניצחון ולעתים אפילו במסירות נפש, ותמיד בחיוך.
יגל התקשה להקשיב לשיעור בכיתה, אבל במעשיו מימש את השעורים כאמת שזה הטוב ביותר. נעשה ונשמע אמר, המעשה הוא העיקר. אמנם זכה בתעודת בגרות, אבל לא שם היתה בגרותו, אלא ראשון לשיקח אחריות ובראש גדול.
למרות עצמאותו, מעולם לא מרד באביו ואמו, באלקים, ובנאמנות ובקדושה. אמנם אהבתו למרחבים בערה בו, לנוף קסום, סקרנות, יופי, עונג בחושים האצילים הרוחניים וגם האנושיים, אבל לעולם לא עלה על דעתו לחפש את העונג בטיולים בנכר. ארץ ישראל הייתה מקודשת לו כאיש לאישה ואישה לאיש.
יגל יעקב לא היה מלאך קדוש נטול שטויות וטעויות. לעתים עשה סתם צחוקים ומשחקים. הוא היה נורמלי ונהג כמו כל נער בגילו, אבל היו לו עוגנים עמוקים בסלע, חזון העבר והעתיד, ומתוך כך הוא עשה את שביל ישראל אבל גם רצה טיול להתפרק.
בשבת לא ביקש את המנוחה, אלא דאג לשבות ולהתענג באור מבקשי אמונה. איש גאולה היה ולכן ראה זכות לכבוש את רגבי אדמת הקדוש למען גאולתנו וגם את הר עיבל ביקש...למרות הבלתי אפשרי. הייתה לו השקפת עולם שורשית, יציבה, מוצקה, ולכן ביקש לממשה בהנהגת כנסת ישראל, הנהגה אמונית, ראויה, ועמל על כך.
הוא היה איש של ידידות, מחבק כל אדם ורחוק מאלימות בכל צורה. וזאת למרות כוחו הפיזי הרב, אבל בכל מרצו השתדל בחמלה לתקן עולם ועשה אף קורס הצלה מתיש. ומהיסוד של בקשת החמלה, השתדל להגיע ליחידה הכי קשה, הכי קרבית, ללחימה נועזת במבקשי רעתנו.
הוא לא היה בטלן ומבזבז לריק את זמנו, בשיממון או בהבלים. כבר בגיל 14 פתח פנצ'רייה לתיקון אופנים כבעל מקצוע. בגיל 16 עלה בדרגה ועבד במוסך והתמיד כל השנים. היה מומחה אפילו בתיקונים מסובכים, ובכסף שקיבל עשה רישיון, ורכש רכב (אגב מעולם לא לקח כסף מההורים) שבאמצעותו יהיה יכול להיטיב לכל נדרש.
היה חבר נאמן, זקוף קומה, ללא חנופה, בעל אישיות. מילה שלו הייתה זהב. לכל קריאה של סבתא נענה ומיד. שמח להסיע את סבא לכל מקום ולהיות מחובר לו ושלש פעמים ביוזמתו עשה לו טלית עם תכלת.
אלו לא דיבורים אחרי מות קדשים אמור, זה היה בחייו, יגל יעקב המתוק, הרגיש, החרוץ, היוזם, והאמיץ. כאשר גמר י"ב רצה להתנדב לסיירת, עשה אימונים מפרכים, אבל גם ביקש חוסן אמוני, ולכן היה חפץ להיבנות "במכינה", שכן היו קשים עליו הלימודים בישיבה. אבל בסמוך לשנת הלימודים אמר לי: "סבא, שיניתי את דעתי, אני הולך לישיבה, ללמוד תורה. אני יודע שזה יהיה קשה אבל אני נחוש לזכות בטעם התורה הקדושה".
ואכן הלך ועמל, ובהתלהבות למד תורה ואפילו הוסיף עוד שנה, אהב מאוד את רבותיו ואת התורה, אישיותו התורנית, השורשית, הבריאה, הלכה והתעצמה בעונג השמחה. ופעם כאשר התכנסו חבריו הבוגרים מישיבת חצים, לשיח חברים נפשי, וכל אחד סיפר על החלומות וכיצד יממש אותם, נכדי אמר: "אם נגזר עלי למות, שזה יהיה על קידוש ה', ואני רוצה שיבנו ישוב ושמי ייזכר עליו. וכאשר יישבו עלי, שיהיו בשמחה על הזכות...".
פרק גדול לימדנו יגל יעקב בחייו הקצרים, שגם אדם ללא כשרון-מבריק ולא גאון, לא בעל שררה, חכמה, לא עושר ולא מעמד, ולא ולא...כביכול אדם פשוט, בינוני, יכול להגיע לפסגת הבניה והשמחה. עומד נכדי כמופת ומכריז בכל אונו: אין אנשים כעשבים! מיצוי צלם אלקים ביושרה וענוה הופך את האדם לארז!
ומאנשים נפלאים כאלו אנו יוצקים ממלכת כהנים וגוי קדוש, ובזכותו זכינו להיות משפחת בית קדושים, המרוממים את חיי הגאולה במעלתו, שתהיה מעלתנו.
יגל הקדוש ציווה שחייבים להתאמץ בגאולתנו ותמיד לצמוח ולשמוח שאנו דור הגואלים, שנהיה ברוחנו ובמעשינו גואלים.
באמונה, שמואל יניב, הסבא של הקדושים הלל ישראל ויגל יעקב הי"ד.