מה עושים אל מול השנאה שהולכת ושוטפת את רחובותינו?

המונים נקהלים ברחובות, והם מבוהלים, נסערים וחרדים, כל כך חרדים. בחרדתם, הם פועלים גם באלימות: אבן נזרקה על מנת לפגוע, כתובת "בן מוות" נכתבה על קיר.

ההמונים החרדים האלה מוסתים בכוונת-מכוון, בתקציבי עתק, בתכניות גאוניות וזדוניות שמטרתן לזרוע פחד וחרדה. יש יד שמנענעת את עריסת ההיסטריה והחרדה, וממילא גם את עריסת האלימות".

ממי וממה הם חרדים?

ממני. אני המפלצת, הרי כך הציגו אותי המסיתים הראשיים במודעות, בשלטי רחוב, בשלטוני-ווטסאפ, באמצעות ציטוטים חלקיים ומעוותים. ולא רק אותי, גם את חברי. אנחנו המפלצות שחובה להציל את המדינה מפניהן, מפנינו. אם לא יפגעו בנו, אם לא ימנעו מאתנו לבצע את תפקידנו - המדינה היקרה שלנו תלך לאבדון.

כך מפמפמת מכונת ההסתה, ואין עוצר בעדה. גם לא הנשיא, הנשיא שכל כך ציפינו שיפשר, שיוביל לדרך האמצע, גם הוא, לא רק שאיכזב ונסוג אחור מהפתרונות האמיתיים שעליהם הוא-עצמו דיבר, שאותם הכיר ושלהם בחר להפנות עורף, אלא אף נתן, למרבה הצער והאימה, היתר-במשתמע לשפיכות דמים. ואולי החמור מכל מה שעשה הנשיא בנסיגתו המדהימה והמאכזבת: הוא מחק למעלה מחצי העם, כשכינה את המתווה החד-צדדי שלו: "מתווה העם".

מה עושים אל מול השנאה שהולכת ושוטפת את רחובותינו? להבנתי מרבים אהבה, מרבים הקשבה. הרי בסוף כולנו אחים. וכולנו, כולנו, יכולים וצריכים להיות אוהבים, ואהובים. להיות קשובים אלה לאלה, לשמוע ולכאוב את הכאב אלה של אלה. גם אם אנחנו בטוחים (ואני בטוחה וכואבת עד עמקי נשמתי) שלנו לא הקשיבו, שבכאב שלנו זלזלו ועדין מזלזלים, עדין לא ניקום ולא ניטור. וכן נקשיב, וכן נאהב.

איך עושים זאת? מתוך ידיעה עמוקה שאנחנו באמת אחים. כן, גם אם כותבים ואומרים ויורקים לנו בפנים: אתם לא אחים שלנו. ננגב את הרוק ונזכיר, קודם כל לעצמנו, שאנחנו כן.

"אני מבטיחה לך" - אמרתי השבוע לאחותי, אחותי האמתית שאני אוהבת כל כך - "מבטיחה שלא תמצאי אתם דתי אחד, אדם מאמין אחד, שמתכוון לכפות עליך לקיים מצוות, מהסיבה הפשוטה, שקיום מצוות הוא חסר טעם אם הוא נעשה בכפיה". התבוננתי עמוק בעיניה, עד שהאמינה לי. ונבהלתי להבחין עד כמה זה קשה היה לה להאמין. עד כדי כך עובדת ביעילות מכונת ההסתה המשומנת נגדנו.

השבוע חזרתי שוב ושוב אל שירו הקסום והכאוב של אהוד בנאי: "ניצוץ האהבה", השיר שמבטא באופן אותנטי כל כך גם את העמדות המקוטבות שבינינו, וגם את השותפות הבסיסית שלנו שלא נכון, וגם בלתי אפשרי, להתכחש אליה.

וכך כותב אהוד בנאי בשירו:
כל אחד חי בעולם אחר
כל כך גדול השוני
כל אחד חי בעולם אחר
כל כך גדול השוני
את מה שאני מרגיש בפנים
איש לא מרגיש כמוני
את מה שאני מרגיש בפנים
איש לא מרגיש כמוני
את מה שאתה חושב עמוק
אני חושב שטוח
את מה שאתה חושב עמוק
אני חושב שטוח
מה שאתה רואה סגור
אני רואה פתוח
מה שאתה רואה סגור
אני רואה פתוח
את מה שאני רואה לבן
אתה רואה שחור
את מה שאני רואה לבן
אתה רואה שחור
כשיורדת עלי החשיכה
עליך זורח אור
כשיורדת עלי החשיכה
עליך זורח אור
מה שבשבילך חלום
לי זו האימה
מה שבשבילך חלום
לי זו האימה
מה שבשבילי שלום
לך זו מלחמה
מה שבשבילי שלום
לך זו מלחמה
למקום אליו אני הולך
הן גם אתה תגיע
למקום אליו אני הולך
הן גם אתה תגיע
כל הדרכים הרי עולות
אל אותו הרקיע
כל הדרכים הרי עולות
אל אותו הרקיע
אל המקום אליו אתה הולך
הן גם אני אגיע
אל המקום אליו אתה הולך
הן גם אני אגיע
אך בלי ניצוץ האהבה
שום דבר לא יתניע
אך בלי ניצוץ האהבה
שום דבר לא יתניע.

כן, כולנו נגיע אל אותו המקום, כי כולנו עם אחד, ובסירה אחת אנחנו, ואויבינו, אלה שמגיעים לחווארה, לתל אביב, או לגליל - מזכירים לנו זאת. ובלי ניצוץ האהבה שום דבר לא נתניע. חובה עלינו להיאחז בניצוץ האהבה, להפיח בו רוח ולהפוך אותו לאור גדול יותר שיאיר את דרכנו המשותפת.

בלי להפנות עורף לערכים שלנו, למטרות שלנו, ולמחויבות שלנו להרבה יותר מחצי העם ששלח אותנו לשליחותנו. אנחנו לא נמחק אותם ולא נבטל את מחויבותנו כלפיהם, אנחנו יודעים שהם הרוב, שהם ואנחנו צודקים בבחירתנו, אנחנו שומעים את קולם גם כשהם צופרים בהמוניהם להזדהות תחת הגשר בת"א עליו כתוב "העם בחר רפורמה משפטית" ואנחנו זוכרים את זעקותיהם-זעקותינו תחת הדורסנות הבג"צית האלימה. ועם זאת נעשה כל מאמץ להקשיב גם לאחינו שתפיסותיהם שונות כל כך משלנו, שהאור שלנו הוא חושך מבחינתם, והחלום שלנו הוא האימה שלהם.

אני מבטיחה לעצמי, לשולחי וגם למתנגדי, גם לאלה שנתנו לי את קולותיהם ותולים בי את תקוותיהם, וגם לאלה שהוסתו לראות בי מפלצת, מבטיחה להחזיק ולהפיץ עוד אור בניצוץ האהבה. זה ודאי לא קל, אבל זו הדרך, ואין אחרת.