שלושה בעלי חיים יש בים: סרדין, כריש ודולפין.
הכריש שט לו בים, תוקף, פוגע וטורף. הוא יפגע גם בדגים שאינם מסכנים אותו - העיקר שרצונו יושג.
הסרדין, לעומתו, פוגש דג מפחיד ומיד נבהל, ממהר לברוח ולהתקפל.
השלישי מביניהם, הדולפין, הוא חזק וגדול. הוא אינו תוקפן ואינו טורף סתם, אבל הוא גם ממש אינו 'פראייר'. יש לו עמוד שדרה חזק והוא לא יוותר על עקרונותיו.
(המשל לקוח מהמודל העמוק והמומלץ של ד"ר חן וד"ר רבקה נרדי).
גם בים הסוער שלנו, יש מתומכי הרפורמה המתנהגים ככרישים, יש המתנהגים כסרדינים ויש המתנהגים כדולפינים.
יש מתומכי הרפורמה שמקיימים הידברות של כריש. הם רואים את חוסר היושר, השקרים והדיווח המוטה של מספר פוליטיקאים ועיתונאים מתנגדי הרפורמה, והם אומרים: "כל המפגינים נגד הרפורמה מקבלים כסף מהקרן החדשה, כולם מונעים משנאה לביבי, כולם צבועים ושקרנים וכל הטענות שלהם הן דמיוניות ושקריות".
ה'כרישים' מזלזלים במיליוני ישראלים שמרגישים בחודשים האחרונים חרדה עצומה, קיומית ואמיתית, שחשים שיש איום על זכויותיהם, על אמונתם ועל מדינתם, שמוותרים על ימי עבודה ויוצאים להפגין בגשם למען המדינה שלהם. הם אינם טורחים להקשיב לרגשות המפגינים ולחרדות שלהם, כי בעיניהם הכל שקר ופוליטיקה. עקב כך, הכרישים גם אינם מוכנים לעשות בדיקה אמיתית ועניינית ולראות שייתכן ויש ברפורמה סכנות ובעיות אמיתיות.
אם אנשים אלו היו מנהלים את הדיאלוג בביתם הפרטי כמו שהם מנהלים את הדיאלוג בביתם הציבורי- מזמן הוא היה נחרב. אף זוג לא יחזיק מעמד אם הוא יהיה עסוק כל הזמן בלהוכיח לשני שהוא טועה, משקר ומדמיין, בלי לעצור ולהבין את החוויה של השני ואת הרגשות שלו.
ויש מהמבינים את הצורך ברפורמה שמתנהגים כסרדינים - קשה להם לראות מחלוקת, עימות ושנאה. הם מאד רוצים אחדות, ובמיוחד אחדות עם אלה שהם חשים איתם בסיס זהות משותף, ולמען האחדות הזאת הם מוכנים לוותר על היקר והחשוב. הם רואים את תפקידם להיות גשר, אך שוכחים שכדי להחזיק גשר צריך שני צדדים חזקים.
עדיף להם לתת לבג"צ להמשיך לקחת עוד ועוד סמכויות, לבטל החלטות ממשלה, ולמנוע ממנה להגן על אזרחיה ולממש את מטרותיה, העיקר שלא ליצור ויכוח חריף ואווירה קשה בעם. כל כך חשוב להם לשמוע את השני, שהם שכחו שגם להם יש קול, שבהידברות אמיתית גם לי יש זכות דיבור. מאיפה נובע סגנון ההידברות שהם מציעים? מחוסר עמוד שדרה? מכמיהה אמיתית לשלום ולאחדות בעם, או אולי מכמיהה להכרה ולאישור - אישור שגם אנחנו בסדר, גם אנחנו דמוקרטיים, גם אנחנו כמוכם?
אם המתנהגים כסרדינים היו מנהלים את חייהם הפרטיים כמו שהם מנהלים את המחלוקות בביתם הציבורי- מזמן הם היו מתאיינים, מנוצלים, חסרי אומר חיים, חסרי ביטוי וחסרי זכויות.
ויש שמבקשים הידברות של דולפין. הדולפין, כאמור, הוא יונק חזק וגדול. הוא לא תוקף ולא טורף סתם כעמיתו הכריש, אבל הוא גם ממש לא בורח ולא 'פראייר' והוא לא יוותר על עקרונותיו. יש לו חוכמה וניהול תקשורת מאד חכמה וחברתית, ואת ההידברות שלו הוא עושה מתוך עמוד שדרה מאד חזק.
אלו אנשים שזוכרים בזעם, בכאב ובשיניים חורקות את הקורבנות של התערבות הבג"צ. הם זוכרים למשל את טלי חטואל, הילה חטואל, הדר חטואל, רוני חטואל, מירב חטואל ואהובה אמרגי, שנרצחו בחסות בתים שהרמטכ"ל יעלון ביקש להורסם כדי שלא ישמשו מחסה לטרור, אך נתקל בשופטי הבג"צ שכיסו את עצמם בגלימת צדק ומוסר ואסרו עליו להרסם. הם זוכרים את אלפי הנשים החרדיות שרק רצו לרקוד בהופעה של זמר חרדי, בלי גברים שצמודים אליהם, והשופטים אסרו את זה כי זו הדרת נשים.
הם זוכרים את אלפי הנשים תושבות דרום תל אביב שמפחדות לצאת מביתן בערב, כי השופטים אמרו שזה לא מוסרי לגרש משם את המסתננים. והם זוכרים את בעל בית הדפוס מבאר שבע שלא יכל לפעול בניגוד לאמונתו ומצפונו, ואולץ לשלם עשרות אלפי שקלים על ידי שופטים המאמינים בקבלת האחר. זוכרים ולא מוכנים להמשיך כך.
המאמינים בהידברות מתוך עמוד שדרה רוצים מדינה יהודית עם עוצמה ערכית, מוסרית, רוחנית מדינית וצבאית, מדינה שתהיה אור לעמים. הם מבינים שהערכים הישראליים המקוריים צריכים לנהל את מדיניות האומה, ולא ערכים פרוגרסיביים זרים שנכפים על ידי בג"צ בעריצות המיעוט על הרוב הבריא בנפשו. הם רוצים אהבה, אך לא מוכנים לחזור לגישת הבכי והתחנונים שהחריבה את ביתנו, ולא למאבק האין אונים שהגישה הסרדינית גרמה. אהבת ישראל אינה גורמת להם לביטול עצמי, אלא להנהגה קשובה.
ואת זה הם עושים עם אהבת ישראל אמיתית. הם מאמינים שמאחורי מספר פוליטיקאים ועיתונאים שמנהיגים את המאבק נגד הרפורמה בדרך מסיתה ושקרית, עומד חצי עם שהוא באמת באמת ישר וכנה וטוב ופטריוט ואכפתי וכואב וחרד, שהטענות שלו משקפות חשש אמיתי לקיומה של הדמוקרטיה, ופחד מאובדן הזכויות ואובדן תחושת השייכות. ואם נקשיב לו היטב ונבדוק לגופו של עניין את טענותיו נגד הרפורמה, נראה שאולי יש בהן גם הערות צודקות. ונשים לב שיש ברפורמה גם סכנות אמיתיות (מישהו פה באמת מוכן לתת לאיזו ממשלה שהיא שלטון בלי מיצרים ובלי שום פיקוח? לא חווינו מספיק עריצות של ממשלות כדי לחשוש מהדבר הזה?).
הדולפין רוצה הידברות של אמיצים. הוא רוצה להקשיב באמת. להקשיב בידידות, להקשיב בעין טובה וברגישות. הוא מקשיב לחווייה של האחר ולא יהיה עסוק רק בוויכוח עובדתי. הוא מאמין שלשני הצדדים המתווכחים יש לב טהור ורצון לפעול לטובה, שהם אנשים טובים ויקרים, ושיש להם מה לומר. הוא יודע שהנהגה דורשת אומץ של פעולה לתיקון הרע, ואומץ של שיח אמיתי וכנה.
את הכיוון שלו מנהיג כזה יודע מראש, אך את דרכי הביצוע ואת פרטיו הוא לא יקבע מראש אלא ייתן לה להיוולד מהדיאלקטיקה של שני הצדדים הטובים
זוהי דרך קשה ומורכבת. קשה לזיהוי וקשה לביצוע, אך המתמיד בה יצליח ויביא ברכה, ברכה למתנגדיו, ברכה לעצמו וברכה לעמו.