משהו נשבר

אני אוהב את המדינה שלי, נולדתי כאן, המשפחה והחברים שלי כאן, התרבות שלי היא ישראלית והערכים שלי מבוססים על כל מה שקורה כאן. השפה, השירים הספרים והפוליטיקה, כולם חלק בלתי נפרד ממני. אני אוהב את הארץ הזו, אני אוהב לטייל במקומות שבהם הייתי עשרות פעמים ובאלה שאני פוגש בפעם הראשונה.

אני אוהב את המגוון של האנשים כאן. את המפגש ההזוי הזה בין התרבויות הכלכך שונות שמכריחות אותנו למצוא נקודות ממשק ולעבוד יחד. אני כואב את המקום הזה בימים קשים של שכול וצרה ומאושר במקום הזה בכל סיטואציה של גאווה או הישג משמעותיים. למדתי, הפגנתי, נלחמתי ושירתתי את המקום הזה, ואת האנשים פה.

תמיד הרגשתי אהוב. כשחזרתי בשאלה, כשהתבטאתי בצורה קשה, וגם בימים שבהם הייתה התנגשות בין עמדותיי וערכיי אל מול משפחתי. גם בסיטואציות בהן נתקלתי באלימות כלפי ובאמירות חמורות מכיוון קהלים מסויימים, מעולם לא הרגשתי שזו האמירה הכללית, להפך. החברה הישראלית שגדלתי בה היא אוהבת בזכות המחלוקות והיכולת להידבר.

זה לא סוד שבשנים האחרונות משהו נשבר. משהו באמון ההדדי שהחברה הישראלית כלכך גאה בו נעלם, ובמקומו נכנסה איבה. התחושה ההולכת וגוברת ברחוב היא תחושת עוינות וניכור של אדם מחברו. אבל התחושה הזו לא נשארת ברחוב, היא חודרת לאט ובעקביות לעוד ועוד תחומים. המשבר הפוליטי שמלווה אותנו מאז 2019 הוא תוצר הקצה של התופעה הזו, ולשם גם הופנתה האצבע המאשימה במשך שלוש וחצי שנים של סבבי בחירות וממשלות כושלות, שלא רחוק היום מסבב נוסף.

המסורת מספרת לנו שבזמן חורבן בית המקדש השני היו שני מנהיגים יהודים, רבן יוחנן בן זכאי ואבא סיקרא. אבא סיקרא היה מנהיגם של הקיצוניים ששרפו את אסמיהם של תושבי ירושלים כדי שיצאו להלחם ברומאים ובגישת 'תמות נפשי עם פלישתים' ורבן יוחנן בן זכאי ניסה למצוא פתרונות שישמרו על היהודים ועל היהדות. כאשר המצב הגיע לנקודת האל חזור אבא סיקרא הבין שהוא כבר לא שולט בלהבות האש שהוא הצית, ובדרך מתוחכמת סייע בהוצאת רבן יוחנן בן זכאי מירושלים וכך הם הצילו את העם היהודי מכליון, אבל במחיר של מוות, אובדן חלקים רבים מהעם ואובדן של ארץ ישראל.

כעת, מנהיגים אותנו קבוצת אבא סיקרות, כולם כאחד מסיתים ומשסים. כל אחד מהם מציב תנאים ולא מוכן להסתכל על אחורה על מה שכבר חרוך ונהרס, אלא רק קדימה על מה עוד אפשר להשיג. ואיתם נשרפת תחושת הבית.

תחושת הביטחון שמאפשרת לנו לחיות יחד בזכות המחלוקת נעלמה, וכעת המחלוקת חשובה מהשאר. ככה זה ברחוב, ככה זה מפגשים עם חברים וככה זה אפילו בתוך הבתים שלנו. כל אחד מאיתנו הפך לכלי שיסוי והמחלוקת הפכה לנשק שלנו אחד כלפי השני. והתחושה הפנימית הזו, שזה הבית שלנו ושאנחנו אהובים בזכות זה נמוגה.

ממשלת ישראל הוקמה על פי כל דין ואני לא מערער על הלגיטימיות שלה. אבל הממשלה הזו שוברת את כללי המשחק בהינף חרב, והכל נעשה בהתנשאות ובאלימות גסה. אמירותיהם הקשות והאלימות של שריה ויועציה נכנסות כחיצים ללב ובבטן והתחושה שלי היא שאני לא רצוי כאן.

חלק מנבחרי הציבור אומרים בפה מלא שתרומתי לא נחשבת, שאין להתחשב בדעתי ותחושותי, וחלקם מגדילים ואומרים שמקומי כאן מוטל בספק.

אני אוהב את המדינה שלי, אבל אני לא בטוח שהיא כבר אוהבת אותי בחזרה.

הכותב הוא דובר ארגון עתים, יועץ תקשורת ואסטרטגיה