האופרה ישראלית תעלה בבכורה עולמית את "תיאודור" - אופרה ישראלית מקורית שבמרכזה דמותו של חוזה המדינה.
תהליך יצירתה של האופרה "תיאודור" נמשך מזה שנתיים ומקורו ביוזמה של הפילנתרופ הנודע דניאל חוסידמן שהעלה את הרעיון לכתוב אופרה על הרצל וסייע להפוך את החלום למציאות באמצעות "קרן חוסידמן", כשמי שנבחרו ליצור את הפרויקט הם המלחין יונתן כנען והבמאי, כותב הליברית ("התסריט" של האופרה. א.פ.) עידו ריקלין והמנצח נמרוד דוד פפר.
האופרה חוזרת לערש לידתה של הציונות ובוחנת את הכוחות שדחפו את הרצל להגות את החזון הציוני שבמרכזו הרעיון המהפכני של הקמת מדינה עבור העם היהודי. היא מתמקדת בסיפורים ואירועים מתוך הביוגרפיה המוקדמת של הרצל אשר כמעט ואינם מוכרים לרוב הקהל, ובמניעיו הרגשיים והנפשיים.
הרצל הוא לא רק המיתוס המוכר של המנהיג והוגה החזון הציוני באותה תמונת מרפסת הכל כך מפורסמת. זהו תיאודור הרצל שלא הכרנו - גיבור דרמטי, נוגע ללב , עם קשיים רגשיים, המגלה שהמציאות דורסת את חלומותיו, הנע בין ייאוש לשיגעון בעודו מחפש את הדרך להשתלב ולהרגיש שייכות, אך נדחה בכל פעם מחדש.
שני קווי עלילה מובילים את עלילת האופרה: בקו העלילה האחד הגיבור הוא תיאודור הצעיר, סטודנט בווינה בשנות ה-20 לחייו אותו שר ומגלם זמר הבריטון הצעיר נועם היינץ. ואילו גיבור קו העלילה השני הוא הרצל באמצע שנות ה-30 לחייו, העיתונאי המסקר את משפט דרייפוס בפריז, בעלה של ז'ולי, איתה הוא נמצא במערכת יחסים מורכבת וקשה ואב לא מוצלח לשלושת ילדיו, שאותו שר ומגלם זמר הבריטון המוערך עודד רייך.
העלילה נעה לסירוגין בין שתי הדמויות: תיאודור הצעיר כסטודנט היהודי הראשון שהתקבל ל'אלביה' - אגודת סטודנטים לאומנית פרו-גרמנית. כמו כל חברי האגודה, גם הוא נאלץ לעבור את מבחן הדו-קרב כדי להוכיח את זהותו הגרמנית, והוא עושה זאת יחד עם חברו היהודי פאול שהתקבל לאגודה אחריו. כמו חבריו לאגודה, גם הוא מריע עם הקהל לאופרה של המלחין הנערץ עליו ריכרד וגנר שהיה לסמל התרבות הגרמנית כבר בתקופתו.
חלומות הלאומיות הגרמנית שלו מתנפצים כאשר בטקס האזכרה לוגנר, נושא יו"ר אגודת הסטודנטים אליה הוא משתייך, נאום אנטישמי. תיאודור מוחה נגד הדברים ומבקש לפרוש בכבוד מהאגודה, אולם חברי האגודה מחליטים (בעצתו של חברו היהודי פאול) לגרשו בבושת פנים, וקובעים כי מעתה לא יקבלו עוד יהודים לאגודה. פאול שניסה למצוא חן בעיני חברי האגודה, מגורש גם הוא ובסופו של דבר מתאבד.
הרצל הבוגר, העיתונאי שמסקר מפריז את משפט דרייפוס, עומד נדהם מול גילויי האנטישמיות של ההמון הצרפתי וחווה שוב בעוצמה את המשבר הטראומטי שחווה בעקבות הגירוש מאגודת הסטודנטים. לצד המשבר הלאומי הוא חווה גם משבר בנישואיו האומללים עם ז'ולי, שמבקשת לנטוש אותו. על רקע כל אלה הוא נחוש למצוא פתרון לרדיפת היהודים המתמשכת. לאחר ביקור בכנסייה הוא אפילו מעלה את הרעיון להוביל להתנצרות המונית של כל יהודי העולם - בהנהגתו.
בתמונת הסיום מגיעה האופרה לשיא הדרמטי שלה: הרצל הבוגר ותיאודור הצעיר נואשים. בדואט דמיוני ביניהם הם מחפשים מוצא מהמבוי הסתום. הרצל כמעט יוצא מדעתו, ואז מתמלא בחזון חדש - הקמת מדינה לעם היהודי.
"סיפור חייו של הרצל מתחיל בדרך כלל מהתקופה בה הגה את החזון הציוני" מספר עידו ריקלין שכתב את הליברית, "נדמה שחייו של הרצל, כפי שהם מוכרים לנו, מתחילים מהרגע בו צפה, כעיתונאי בן 35, במשפטו של אלפרד דרייפוס בפריז, והגיע לתובנה שהגיע אליה. זה האתוס של אבי הציונות, כפי שסופר לי, והכרתי בילדותי".
"כשבאתי לכתוב יצירה חדשה על חייו של הרצל, פניתי דווקא לחלקים המוקדמים בביוגרפיה שלו - חלקים שהוא מצא לנכון לייפות, לערוך או להשמיט. כבר בקריאה ראשונה בביוגרפיה הנהדרת שכתב עמוס אילון, צד את עיניי אירוע מסויים בנעוריו של הרצל - ההצטרפות, ההתפכחות וההדחה מאגודת הסטודנטית הלאומנית, 'אלביה'".
יותר מכל עניין אותי הפער בין מה שמתואר בביוגרפיה, לבין התיאור הלאקוני בזיכרונותיו של הרצל, שמכחיש למעשה את רוב הפרשה. השתלשלות המאורעות ההיסטוריים, כפי שעולה מהביוגרפיה - דווקא מחזקת את התובנות של הרצל הבוגר, על ההכרח למצוא פתרון לבעיה היהודית. למה הרצל נרתע מהזיכרון הזה? למה הוא מזכיר את הנושא בטון מפויס, אפילו מיופייף?"
"חשבתי לעצמי - כאשר אדם מצנזר רגע דרמטי, שהיו בו אכזבה והשפלה - האם לא מדובר בטראומה? טראומה אשר, אולי, השפיעה על מהלך חייו? ככל שחשבתי, התחלתי לראות קו מקשר בין שני סיפורים. הסיפור הפרטי הקטן, הנוגע-ללב, על נער יהודי שרצה להתקבל לאגודת סטודנטים לאומנית ובסופו של דבר גורש בבוז, לבין הסיפור האחר, ההיסטורי, על קצין יהודי שנאשם בבגידה במולדת - אלפרד דרייפוס".