הצגה שהיא שם של מקום כל כך מפורסם בישראל. צומת וולקן. פאב, צומת וולקן ומלחמת יום הכיפורים העקובה מדם. בתוך הפאב, סיפור המחזה - רגעים אחרונים של נעורים כשברקע הולמים תופי המלחמה.
במקום המפגש של כביש 4 - שדרות ההסתדרות עם רחוב החרושת הפונה צפון- מערבה לכיוון מרכז הקניות "חוצות המפרץ" ולבתי המלאכה של הרכבת, דרום מערבה לרחוב משה דיין המוביל לבית הספר הטכני של חיל האוויר, ממוקם צומת וולקן.
הצומת קיים לפחות משנות ה-30 של המאה ה-20, אז קישר בין כביש חיפה עכו ובתי המלאכה של הרכבת. שמו הרשמי של המקום, כיכר הל"ט, מציין את זכרם של 39 עובדי בתי הזיקוק היהודים שנרצחו בידי פועלים ערבים בטבח בתי הזיקוק ב-30 בדצמבר 1947
שמו הפופולרי יותר של הצומת ניתן לו על שם בתי היציקה ומפעל האמבטיות וולקן, ששכן בעבר במקום שבו נמצא היום מרכז הקניות. המפעל הוקם ב-1934 ונקרא על שם וולקן, שמו הרומי של הפייסטוס, אל האש, הנפחים וחרשי הברזל במיתולוגיה היוונית.
ולא. זו לא כתבת טיול או מסלול. זהו מחזה אנושי, ישראלי על הרגעים אחרונים של נעורים כשברקע הולמים תופי המלחמה.
על הרקע הזה ומתוך ההוויה הכול כך ישראלית של מלחמת יום הכיפורים כשברקע דבריה הבלתי נשכחים של גולדה מאיר מסופר סיפור ההצגה שמתרחש כולו בפאב צומת וולקן, אוקטובר 1973 .
להקת הרוק צופן גנטי עומדת להגשים את החלום ולפרוץ בענק. אמרגן מפורסם מתל אביב מגיע כדי לשמוע את הלהקה ואולי להפוך אותה לדבר החם הבא של ישראל, אבל את ההזדמנות הגדולה שלא תחזור, הוא מציע רק לסולן הלהקה, מיכה שלי.
שלי (גבריאל דמידוב) מוצא את עצמו נקרע בין הנאמנות לחבריו ובין החלום הגדול לפרוץ החוצה ולהגשים את עצמו. אלו הם רגעים אחרונים של נעורים כשברקע הולמים תופי המלחמה ששינתה את פני החברה הישראלית לתמיד. המחזה הוא עיבוד בימתי קצבי וסוחף לסרט המצליח ועטור הפרסים של ערן ריקליס משנת 1999. לא לגמרי עם מילים נקיות אבל מעביר את המסר היטב. נוגע ללב על שיריה של אילנית 'שם ראיתי קשת בענן', ובשיא 'מה אברך'.
על כתיבת המחזה מספרת עינת ברנובסקי, המחזאית "שלוש בלילה. שקט מוחלט מסביב. החלון פתוח ורוח נעימה נכנסת לחדר. התפאורה המושלמת לשינה אבל אני לא מצליחה להירדם. מסתובבת במיטה מצד לצד, נושמת עמוקות, חושבת מחשבות יפות, וכלום. עוד לילה כזה. מדליקה את הטלוויזיה".
"ברקע סרט ישראלי. צומת וולקן. טוב, נראה, זה בטח ירדים אותי. אבל לא, ההיפך. אני רואה את הסרט עד סופו ובסוף מייבבת בלי שליטה. האדם מתכנן ואלוהים צוחק עליו מלמעלה. מרגיש כמו החיים שלי באותו רגע, או בכל רגע. זה יכול להיות מחזה נהדר. והתחושה שאני כבר מכירה ממחזות קודמים שלי מתגנבת שוב - "אין לי ברירה אני חייבת לכתוב את המחזה הזה".. והיא כתבה וטוב שכתבה.
שעה וארבעים נפלאות.