השבוע חל שבוע המודעות לשכול האזרחי. מיכל פנחסי שכלה את בנה הבכור ישורון ז"ל שנפטר ממחלת הסרטן לפני כמעט עשרים שנה. מיכל היא מורה בגימלאות, וכיום מנחה סדנאות כתיבה ומתנדבת בתמיכה במשפחות שכולות בעמותת 'יקיר לי' - יד ולב לשכול האזרחי, שזו עמותה התומכת במשפחות שחוו אובדן ושכול ממחלה או בנסיבות טרגיות, והוקם לזכר דסי רבינוביץ ז"ל ע"י הוריה.
מיכל מתארחת אצל דודו סעדה ומספרת על מסע של שנה וחצי של מלחמה על חייו: "ישורון חלה בגיל 18, יצאנו למסע עם דרך ארוכה שנמשך שנה וחצי עד לפטירתו.
כל אובדן מביא למצוקה, ובן משפחה שנפטר אחרי מחלה ארוכה - כל המשאבים שיש רגשיים וגם כלכליים הופנו במשך תקופה ארוכה להילחם על החיים, ואחרי הפטירה נשארים מרוקנים לגמרי. משפחה שמגיעה לפטירה כמונו, זה מרסק. מאוד מאוד קשה לחזור לשיגרת החיים. איך בכל זאת חוזרים - על ידי מודעות והחלטה. יש חיים גם אחרי. ברגע הפטירה של ישורון קיבלנו החלטה להיות בית שמח. ובעזרת הלכידות המשפחתית עשינו את זה".
מיכל משתפת איך חוזרים לשיגרת חיים ואיך מפתחים חוסן משפחתי אחרי שבר: "בימי השבעה הבית פסטיגל. כולנו עטופים ומחובקים. ביום שאחרי יש ריקנות. פיזית, נפשית וגם חברתית". מיכל מספרת על מעין 'אפליה' בתוך השכול האזרחי - "יש קבוצות כמו משפחות הרוגים בתאונות דרכים או משפחות מתאבדים שזוכות לתמיכה מהמדינה לטיפולים פסיכולוגיים.
כ-1,300 איש מגיל אפס ועד גיל 25 נפטרים כל שנה ממחלות, תאונות או אירועים טראגיים אחרים. שכול אזרחי בניגוד לחללי צה"ל או נפגעי פעולות טרור הוא 'שכול שקוף'. אין יום זיכרון או טקסי הנצחה, אין ליווי מטעם המדינה או הנצחה ממלכתית ממוסדת, המשפחה אינה עטופה בטיפולים פסיכולוגיים ותמיכה כלכלית. אנחנו מבקשים הכרה ומודעות חברתית לשכול האזרחי".
הצטרפו למיזם הדלקת נר זיכרון לזכר הנפטרים בשבוע המודעות לשכול אזרחי.