פוסט-דמוקרטיה

השורות הבאות נכתבות ברגעים בהם מתחולל ויכוח ציבורי באשר ל"ריכוך" החקיקה בנושא הרפורמה בבית המשפט העליון.

יש הדורשים בגנותו ורואים במעשה כניעה לתכתיבי השמאל, ויש הרואים בו מעשה שקול ואחראי המבטא הכרה בכך שניצחונות פוליטיים אינם מושגים ב"נוק-אאוט", אלא בשלבים, בהדרגה, ומצריכים גם איזונים וקשב לצד שמנגד. כך או כך, ברצוני לשים את האצבע על נקודה שהוצפה בשיח התקשורתי והמשפטי בשבועות האחרונים ושהיא, כך נדמה לי, לב העניין שהולך ונחשף לעינינו המשתאות בתקופה האחרונה באופן בוטה וחסר תקדים.

לפני כשלוש שנים, ראה אור בעברית ספרו החשוב של פרופ' שמואל טריגנו "האידיאולוגיה השלטת החדשה – הפוסט-מודרניזם". בספר קצר זה מנתח פרופ' טריגנו בין השאר את שורשי התופעות שהרפורמה המשפטית מבקשת לעצור וקושר אותן ל"אידיאולוגיה המתכננת לשנות את הסדר החברתי והפוליטי ובעיקר את האנושי, לטובתו של מעמד שליט חדש ושונה שלא נראה כדוגמתו". ומסביר: "האידיאולוגיה הפוסט-מודרניסטית מציגה עצמה כגורם של חופש שאיש מעולם לא העלה על דעתו, כעצם ביטויה של הדאגה האתית, כהתגלמות הדמוקרטיה – ההפך הגמור ממה שמתרחש הלכה למעשה" (מתוך כריכת הספר). בדברים הבאים ננסה להבין כיצד הדמוקרטיה הופכת לשם כיסוי מתוחכם לעריצות המיעוט.

וכך כתב טריגנו על מה שהולך ונחשף כעת לעיני כולנו: "שאיפת המשפטנים מבקשת להיות עולמית. זו תוצאה של מה שקרוי 'זכות ההתערבות', או במישור של מועצת האו"ם, 'האחריות להגן' המוטלת על הקהילה הבינלאומית בפרט על מועצת הביטחון, כאשר מדינה מתגלה כמי שאינה מסוגלת או אינה רוצה להגן על אוכלוסייתה מפני הפשעים החמורים ביותר. קיומם של בתי משפט הנוטלים על עצמם כשירות אוניברסלית מדגיש את הרעיון שעל פיו הערכאה המשפטית מצויה מחוץ לגבולות הלאומיים ומסדירה מבחוץ את החיים הפוליטיים של המדינות... כך לכאורה ערכאת האדם מגולמת בידי הערכאה המשפטית, "ממשלת שופטים" שלא נבחרה ושכמובן אין עליה כל פיקוח, שהרי אין היא מצייתת אלא לעיקרון עליון" (עמ' 81).

כלומר, בחסות השפה הדמוקרטית, נכנסים למערכות ניהול המדינה גופים בינלאומיים זרים המהווים, לצד מערכת המשפט, מעין מעצמות-על שאינן כפופות לרצון הבוחרים אך משפיעות השפעה מכרעת על בטחון המדינה ועל שלל סוגיות ערכיות בעלות היבטים לאומיים ובינלאומיים.

וכך ממשיך טריגנו בזיהוי חריף של הבעיה: "מובן ש'הדמוקרטיה' היא האני מאמין שלהם. ליתר דיוק, ראוי היה לדבר על "פוסט-דמוקרטיה", העלולה בהחלט להיות מה שנותר מן הדמוקרטיה כאשר זונחים את הליכיה לטובת האוטופיה שלה. אכן מפתיע להיווכח שכל נציגיו של המעמד הפוסט-מודרני אינם נושאים בפיהם אלא את הדמוקרטיה" (עמ' 84).

שלא נתבלבל, אם כן – הדמוקרטיה, עליה מפמפמים לנו השכם והערב בתקשורת התעמולה, איננה אלא תחפושת לתפיסה בלתי שוויונית בעליל; תפיסה של קבוצה נאורה בעיניי עצמה, מורמת מעם, שמביטה על האזרחים ועל הבוחרים מלמעלה למטה. וכך מספר לואיס ברנדייס – היהודי הראשון שכיהן כשופט בבית המשפט העליון של ארצות-הברית – על פגישתו הראשונה עם מהגרים יהודים שהגיעו לארצות-הברית ממזרח אירופה, במסגרת תפקידו כבורר בשביתת עובדי ענף הטקסטיל בניו יורק בשנת תר"ע (1910):

"בשעה ששוטט בין בתי המלאכה שמע כמה וכמה מריבות בין פועלים ומעבידיהם ונדהם לראות שהם מתייחסים זה אל זה כשווים אל שווים ולא כנחותים אל נעלים מהם. באחד הוויכוחים צעק עובד אחד על הבעלים: 'תתבייש לך! כך מתנהג יהודי?' ומפעיל מכונה אחר הטיף למעבידו באמצעות פסוק מישעיהו: 'וְאַתֶּם בִּעַרְתֶּם הַכֶּרֶם גְּזֵלַת הֶעָנִי בְּבָתֵּיכֶם. מַה לָּכֶם תְּדַכְּאוּ עַמִּי וּפְנֵי עֲנִיִּים תִּטְחָנוּ נְאֻם אֲדֹנָי ה' צְבָאוֹת'" (ישעיהו ג, יד-טו).

באותו הקשר עצמו כתב הרב יונתן זקס: "ניתוחו הארוך והמפורט של נורמן גוטוולד על עם ישראל הקדום מסתיים במסקנה – הנכונה, לדעתי – שאמונת ישראל היא 'המודעות העצמית המובהקת של חברה שהכל בה שווים'. עם ישראל, הוא אומר, 'חשב שונה מפני שאכן היה שונה: הוא היווה מערכת חברתית שוויונית שהתקיימה בליבן של חברות מרובדות'". (הגדה של פסח, עמ' 150)

התיקון המתבקש במערכת המשפט הוא אפוא חילוצה מן ה"ריבוד" הבלתי שוויוני הזה, שנוצר בהשראת קבוצה קטנה שנטלה לידיה סמכויות רבות מבלי לשאת בעול האחריות לאותן סמכויות. תיקון זה יהיה זה צעד חיוני בדרך מ"פוסט-דמוקרטיה" בלתי שוויונית, לדמוקרטיה שוויונית אמיתית.

מתוך המאמר שיפורסם בשבת הקרובה בעלון של 'מכון מאיר'