אדוני יושב הראש, כנסת נכבדה.
לפני כמעט 60 שנה עמד סבא, הרב דוד הלר ז"ל בנתב"ג עם מזוודה אחת קטנה. בפנים: תפילין, בגדי החלפה ופיג'מה אחת. סבא לא הכיר אף אחד בארץ. סבא התייתם בגיל צעיר ובדרך לנמל התעופה בארה"ב עוד ניסה מי שגידל אותו - סבא של סבא לשכנע אותו להישאר בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות ולוותר על חלום הדורות.
סבא מצידו, חיבק אותו חזק ועלה למטוס בדרכו לארץ ישראל. כאן בארץ הוא הכיר את סבתא ציפורה שעלתה גם היא יחידה מכל משפחתה. כיום, נכון לדקות האחרונות מונה שבט הלר מאה שלושים ושניים צאצאים וביניהם גם נכד שמכהן בפרלמנט היהודי. אגב, אחותו היחידה זלדה עלתה כמה שנים אחר כך והיא אימו של חבר הכנסת פינדרוס. ולא, למי שתהה אין לנו שורשים נורווגיים.
זהו סיפורו של עם ישראל כולו, כולם נקבצו ובאו לך, אבל ברשותכם אדבר מעט על הדרך. מייד כשיצאנו לגלות הגדיר אותנו רבי סעדיה גאון "אין אומתנו אומה אלא בתורתה". ומאז בכל פינה בגלובוס כל יהודי שחשקה נפשו להידבק בכלל ישראל ירד לעמקי סודותיה של התורה הקדושה. תכפו הצרות נחלשה המסורת ונחלקו החכמים בפירושיה. אבל אף שהיו אלו אוסרים ומטמאין ואלו מטהרין ומתירים לא נמנעו לישא נשים אלו מאלו. עם אחד אנחנו. עוסקים באותה התורה.
תורת הרוח של עם ישראל פרחה והפילוסופים הגדולים בעולם היו בני עמנו. אבל חלק נכבד היה חסר מהספר. בגלות המרה, בין מסעות הצלב והפוגרומים, הפריצים, הפרהוד והשכנים הרעים לא יכולנו לקיים חיים משותפים מעבר לניהול הקהילות. גם לא נצרכנו להתמודד עם אחריות מדינית, צבאית, כלכלית וביטחונית למיליוני יהודים. חיי עמנו עוצבו על פי התורה ולומדיה.
זכינו, וקול התור דפק, הפלא קרה. וכמו שניבא ישעיהו לפני 2,700 שנה - וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה גֹּלָה וְסוּרָה וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל.
הארץ משפשפת את עיניה בתימהון מול הנס הגדול שעדיין מתרחש כשהיום מי שמופקד על הנס ידידי שר העליה והקליטה אופיר סופר. בהצלחה לך.
עלינו מקצות הארץ, ואיש מנהג עדתו בידו ופלפולו לצידו. הוצרכנו לקיים מדינה וצבא, כלכלה, חברה, חינוך וביטחון לאומי. נרצה או לא נרצה אין ברירה. הוצרכנו גם, וזה אולי הכי חשוב – ללמוד לנהל חיים משותפים והוגנים של העם היהודי במיליונים כשאין הסכמות כמעט על כלום.
יהיו שיאמרו שהמדינה היא רק כלי. מקום מבטח לעם שנרדף 2000 שנה וועד בית משודרג כדי שאיש את רעהו לא יבלע. שהחוקים שמתקבלים בבית הזה הם ההכרח המינימלי לכינון חיים משותפים.
מיד אחרי מתן תורה, מוסר הקב"ה למשה רבנו מאה וחמישה פסוקים של הלכות. הלכות שומר חינם ושוכר, מדליק גדיש ובא במחתרת ובעיקר כל מיני חוקים שמסדירים את החברה. שמגדירים איך חיים יחד. לא תפילין, מקדש וקריאת שמע שמגדירים את הקשר אליו - אלא חוקים לחיי היום יום בין היהודים, חוקים שיצרו תרבות של עם.
הבית הזה מייצר חוקים ותרבות. עיני כל ישראל נשואות אליו. אבל אני רוצה לדבר היום על קומה נוספת.
אני שייך למפלגה שחרטה על דגלה ללכת בדרכו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל. הרב הראשי הראשון לישראל. וכשמרן הרב קוק ראה את העולים מכל הגוונים הוא לא ראה בעיה אקוטית של "איך נתמודד פה ביחד עם כל השוני" הוא ראה אין סוף צבעים שיכולים ליצור הרמוניה מושלמת. הוא ראה תווים פזורים של ניגון שיכול למשוך אחריו את העולם כולו.
הוא ראה הגדרה עתיקה יותר מרבי סעדיה גאון, הפעם היחידה בתורה בה נכתב "היום הזה נהיית לעם" במעמד מיוחד בהר עיבל שבשומרון. הוא ראה את הערבות ההדדית והשבועה בה נשבע כל יהודי לדאוג לכל יהודי אחר.
זו הגדרה חדשה ליסודות החברה. הפוכה. היא איננה רק ועד בית כדי להבטיח את קיומו של היחיד. היא הפלטפורמה עבור היחיד לסייע ליחידים האחרים.
תראו, אין בכל העולם עוד עם שבניו מתרגשים כל כך לחיות בשביל. בצבא, בארגוני ההצלה והחסד, בשירות הלאומי, ברפואה ובעיתונות. כל מקום אליו תלך תשמע את האנשים מדברים על חיי השליחות.
אפילו בוויכוח על הרפורמה המשפטית טוענים שני הצדדים כי המאבק הוא על הביחד. איך עושים את הביחד.
כאן, בבית הזה נכתבים החוקים, כאן נכתב החוזה שמגדיר את העם שמתהווה בשנים הללו בארץ ישראל. אבל 70 שנה במונחי היסטוריה זה כלום, אנחנו עדיין בונים.
לפני שמונה עשרה שנה בהפגנות נגד הגרוש מגוש קטיף וצפון השומרון, חטפתי מכות משוטרי משטרת ישראל. הושלכתי בגיל 14 למעצר יחד עם רבים מחברי בשל ההשתתפות במחאה וניסיון לחסום כביש. יחד עם מה שראינו כהפקרות ביטחונית, התנהלות מערכת המשפט וייבוש הבניה ביהודה ושומרון – לצערי, האמון נפגם.
אני עומד כאן היום בהמון תפילה לזכור שמעל ה"מה" עומד ה"איך והלמה". שאנחנו ניצבים קטנים בסיפור העם היהודי, שלצד כל פעולה ואמירה כאן נזכור שתפקידנו לאסוף את הצבעים ליצירה מושלמת ואת התווים לניגון מופלא.
אני נזכר בסיפורים של סבא אליהו וסבתא מרים סוכות, שלא הכירו כלום על היהדות, עד שפגשו בר' שלמה קרליבך בקצה העולם באמצע הלילה שסיפר להם על אברהם ושרה עם האוהל וארבעת הפתחים. כל מי שרצה יכול היה לבוא ולאכול. הוא סיפר עם צבע וניגון. ובאותו הבוקר סבא הניח תפילין לראשונה. עד היום.
כולי רצון גם להצליח להחזיר את האמון בקרב הציבור ממנו אני בא לכלל המערכות: לבתי המשפט, למשטרה, לקציני הצבא, לפוליטיקה, לתקשורת ואפילו לשב"כ. וכן. מגיע לכולנו אמון במדינה שלנו.
ארוכה הדרך, האמון נפגם פעמים רבות, אבל זו השליחות. באחריות, ובמינימום סיכון. במחשבה לטווח הארוך, בנחישות, ברוב יועץ, שיתופי פעולה, דעת תורה, זקיפות קומה, והעיקר - לא לפחד כלל. זו היהדות שלי.
תודה רבה לחיה אשתי היקרה על שותפות אמת ומצפן מלא בלב. לבנותי היקרות: אילה, טליה, שיר ציון, מעין אהבה ושלהבת שצריכות לפעמים להסביר את אבא בכיתה ועבורן אבא של שבת זה לא רק בגן. בננות, אתן שותפות אמת פה.
ליו"ר המפלגה שר האוצר בצלאל סמוטריץ' רבי בחיי הציבור שהכניס אותי לנבחרת הציונות הדתית בכנסת.
לחברי לסיעה, השרים אופיר סופר ואורית סטרוק, סגנית השר מיכל וולדיגר, יו"ר ועדת החוקה שעומד בחזית שמחה רוטמן, ולאחי בוועדות אוהד טל ומשה סלומון על החיבוק, הזמינות והליווי. לחברי המנכ"ל יהודה וולד וכמובן גם לצוות הסיעה אורי בנק ויוסי כהן הרודים במלאכה.
תודה לאבא ואמא, סבא וסבתא אחים ואחיות גיסים וגיסות על פירגון ותמיכה רצופים לאורך כל הדרך.
תודה לצוות שלי: אריה, רפאל וחנה. לא יכולתי לקבל צוות טוב יותר.
תודה לקב"ה שהכל שלו.
אסיים באמרתו הידועה של רבי נחמן מברסלב. "כל העולם כולו גשר צר מאוד והעיקר לא לפחד כלל".
תודה רבה!