הרוחות סערו באותו לילה אביבי בארץ גושן, כשהאספסוף שוב נעמד עם דגל ומגאפון ליד מגדלי פיתום ורעמססריאלי, חסם את הצומת בצעקות "אנחנו האור, חוסמים את היאור" ולא איפשר לאף עבד לעבור.
"נו מה, שוב?" שאלו העבדים בייאוש, "אתם חוסמים פה כל שני וחמישי".
"ומוצ"ש, ושלישי ומתי שבא לנו", ענה האספסוף.
"אם לא נגיע לעבודה המצרים יהרגו אותנו", התאוננו העבדים.
"לא יהרגו אתכם, מקסימום יכבידו עליכם את העבודה וזה מגיע לכם", אמרו החוסמים, "תלמדו לעבוד קצת, פרזיטים. נרפים אתם, נרפים".
אחד העבדים הניח את ערמת התבן וניגש לדבר על לב המוחים.
"אלימות!" צעק האספסוף, "ביביסטים!"
"אני רוצה להבין", מחה העבד את הזיעה מעל פניו, "מה הבעיה שלכם?"
"אתה", הם אמרו, "והפוליטיקאים שלך שרוצים להוציא אותנו ממצרים כדי להשליט עלינו דיקטטורה".
"מצרים היא הדיקטטורה", לחשו העבדים, "אנחנו רוצים לצאת מעבדות לחירות".
"חירות היא עבדות!" צעק האספסוף, "מלחמה היא שלום! בערות היא כוח!"
"מי אמר את זה?" נבהלו העבדים.
"פרעה", אמרו המוחים, "וג'ורג' אורוול".
אוכל שעבדים לא מכירים
המשבר הגדול החל כשבני ישראל נאנחו מהעבודה הקשה ופנו למנהיגיהם כדי שיעשו כבר איזו רפורמה או משהו במקום לריב זה עם זה כל היום. המנהיגים באמת קלטו את המסר והחלו להרהר באפשרות להוציא את העם לחירות, אבל אז התעורר הערב־רב ופנה לאספסוף שהזהיר את העם שהמנהיגים מבקשים להוציא אותו ממצרים רק כדי לשעבד אותו לדת חשוכה וקנאית, שבה הריבון הוא העם ולא היועצת המשפטית לממשלה.
"אם נצא ממצרים זה יהיה קץ הדמוקרטיה!" זעק האספסוף בגרון ניחר, "במקום להיות בני חורין אצל פרעה אנחנו נהיה עבדים של ביבי! אתם יודעים מה יקרה אם נצא ממצרים?!"
"מה?" שאל העם בחרדה.
"החרדים ישתלטו עלינו! יסקלו אנשים ברחובות! נהיה חייבים לאכול קיגל בשבת וכל הנשים ייהפכו לשפחות!"
"אבל גם עכשיו כולנו עבדים וכל הנשים שפחות".
"אתם לא מבינים, לא ייתנו לנו לאכול טוסטים בפסח!"
"מה זה פסח?"
"זה חג שנצטרך לחגוג אם נצא ממצרים. ועוד עם כל המשפחה!"
"אוי ואבוי! רגע, ומה זה טוסטים?"
"זה אוכל שעבדים לא מכירים".
"אז אם נצא ממצרים נוכל לאכול טוסטים כל השנה, רק לא בפסח?"
"אתם לא מבינים מה מדברים איתכם?! תהיה דיקטטורה! כוחות האופל! וולדמורט! הביביסטים יחליטו על עצמם במקום שאנחנו נכפה עליהם את דעתנו!"
"הלך עלינו", התרגש העם, "ניתנה ראש ונשובה מצרימה".
"בבונים, אנחנו עכשיו במצרים. העניין הוא שלא נצא".
"אז מה אנחנו צריכים לעשות?"
"לצאת לרחובות".
"אבל אמרתם שלא נצא".
"לא ממצרים! לרחובות!"
"רחובות זה במצרים? לא ליד עקרון?"
"איזה עם קשה עורף. אתם רוצים דיקטטורה?!"
האנשים שמעו דיקטטורה ומיד יצאו לרגן באוהליהם, למרות שלא היו לגמרי סגורים מה זה לרגן ולמה לצאת מעבדות לחירות זו דיקטטורה, אבל עם אספסוף לא מתווכחים כי האספסוף תמיד צודק. וחוץ מזה כל אמצעי התקשורת הגדולים לא הפסיקו לפמפם דיקטטורה דיקטטורה, וידוע שכל מה שאומרים בטלוויזיה זו עובדה, אמת לאמיתה, או לפחות אמת לשעתה. בינתיים האספסוף חסם כבישים, שילח את כספו על פני הנילוס אל מעבר לים, הודיע שבשם השוויון הוא מסרב לשאת בנטל עם שאר העם, וגם גילה לכל העולם ולפרעה על הכוונה הזדונית של העם למרוד, לברוח ממצרים, להשתלט על העולם ולהרוג את כל הג'ינג'ים.
שעון הקיץ של הדמוקרטיה
הבעיה, כמו תמיד, הייתה הרוב הדומם, שבמקום ללכת אחרי האספסוף החכם והצודק לא הצליח להבין בשכלו הרפה למה קוראים לחירות דיקטטורה, ולמה כשקבוצה קטנה מחליטה על כל השאר זו הדמוקרטיה במיטבה.
"אז נסביר לכם לאט לאט", אמר האספסוף, "אם נצא ממצרים נלך במדבר. יהיה חם. לא יהיו מים. נעשה עגל, נבכה, נתלונן, וביבי המושחת יקנה צוללות כדי שהאדמה תפתח את פיה ותבלע את כל מי שיתמודד מולו".
"איך צוללות קשורות לכך שהאדמה תפצה את פיה?"
"קורח המציאות".
"קודם כול לא חייבים להתבכיין, אפשר פשוט להידבר", אמר הרוב הדומם, "וגם אם יהיה קשה בדרך, בסוף נגיע אל הארץ המובטחת".
"מובטחת למי?"
"חאלס נו, מה הקשר עכשיו שלומי שבן".
"ונגיד שנצליח לעבור את המדבר", אמרו המתנגדים, "מה אז? נכבוש עם אחר? נקים מדינה? נלך לצבא? נילחם בטרור וביוקר המחיה? ניכנע לביורוקרטיה? נעמוד בפקקים? נחכה שעות לאוטובוס שלא יגיע? וכל זה בשביל מה, בשביל לגלות יום אחד שאנחנו מיעוט בארצנו, שאתם מבטלים לנו את שעון הקיץ והשרה להגנת הסביבה מפרידה לנו את כל החופים במדינה?"
"לא ביטלנו את שעון הקיץ, להפך, אחרי שנים של מריבות הסכמנו שיהיה שעון קיץ רוב השנה, למרות שזה ממש תוקע אנשים שרוצים להתפלל לפני שהם יוצאים לעבודה וגם גורם לזה שליל הסדר יתחיל כשהילדים כבר גמורים מעייפות. ואתם יודעים טוב מאוד שסילמן לא מפרידה חופים, היא בסך הכול עושה פיילוט בחלק מהגנים הלאומיים כדי לאפשר שעות מאוד מוגבלות של רחצה נפרדת, זה הכול".
"היא פנאטית ביביסטית שמביאה עלינו את איראן".
"מעניין, כשהיא הייתה יושבת ראש הקואליציה של בנט ולפיד אמרתם שהיא הקול השפוי של ישראל היפה. ואיך הגענו לסילמן כשבכלל עוד לא יצאנו ממצרים?"
"אם לא נצא ממצרים לא נצטרך להגיע לסילמן".
"ואם כן נצא?"
"אז נכסח אתכם במלחמת אחים".
"בסדר", אמר הרוב הדומם, "בואו נתפשר".
"סבבה", אמר האספסוף, "הנה פשרה: נשארים עבדים במצרים וממחר אתם גם הולכים לקושש את התבן בעצמכם".
"חשבנו יותר בכיוון של לזבוח במשך שלושה ימים ואז לחזור".
"אין מצב".
"בסדר, אז רק הוועדה לבחירת שופטים".
"תשכחו מזה".
"לפחות תנו לנו להשתתף קצת בקבלת ההחלטות מדי פעם".
"לא יקרה", אמרו המתנגדים והלכו לחסום את נתב"ג כדי שאף אחד לא ייצא לסיני בפסח. הם עשו עוד תהלוכות של סיפורה של שפחה כדי שכולם יבינו מה הם באמת רוצים להיות וגם הכריזו על עוד יום שיבוש, שזה במצרית עתיקה סיבוס, כרטיס ההטבות שבמסגרתו אפשר לשבת על סיר הבשר ולאכול את כל הקישואים והאבטיחים והחציר והבצלים והשומים של מצרים, בבחינת אכול ושתֹה כי מחר חוזרים להיות עבדים של פרעה. כנראה עוד לא הוגדשה סאת הייסורים, עדיין לא הגענו לשלב של ויזעקו ותעל שוועתם. אולי בעוד שנה, או ארבעים, או ארבע מאות. מי יודע.
לתגובות: [email protected]
***