קשה למצוא אדם דתי, שבא במגע עם חילונים הארד־קור, שלא שמע לפחות פעם אחת את המשפט "חבל שלא כל הדתיים כמוך", שמופיע גם בגרסה "הלוואי שכל הדתיים היו כמוך" או כשאלה: "למה לא כל הדתיים כמוך?". המשפט הזה נתפס כמין מחמאה מוזרה, והדתי שזוכה לה מגיב בדרך כלל בחיוך נבוך ובהצטדקות: "מה, אבל אני כמו כולם, אני בכלל לא יוצא דופן!". מרוב מבוכה הוא רק מבקש לעבור הלאה ואיננו יורד לעומקם של דברים.
אבל עכשיו, לנוכח מאות המפגינים ברחובות ואלפי האזרחים המודאגים בבית, כדאי לעצור ולנתח את המחמאה הזאת ולהבין מה עומד מאחוריה. כי מה אומר לנו החילוני מאיר הפנים? הוא בא במגע עם אחד מ"ההם", "הדתיים ההם" - "החשוכים", "הרמאים", "הפנאטים", "הגנבים", "הטפילים", "האלימים", "המשיחיים", "המלוכלכים", "המושחתים", "סוטי המין", "הנבערים". הוא עצר את נשימתו, התכונן לחוויה הלא נעימה, למפגש המפחיד עם מישהו מהמאסה השחורה והמאיימת של "הדתיים", והנה, עבר דווקא בסדר. ה"דתי" התגלה כבנאדם סביר, בסך הכול. כל המתח והחשש יוצאים ממנו באנחת רווחה, והוא נזכר בכל מה שהוא יודע על ה"דתיים", ופתאום הוא מצטער: "למה לא כל הדתיים כמוך?". למה הם לא בני אדם נורמליים, שאפשר לדבר איתם, ולצחוק איתם, ולהתווכח ולהסכים, ולעשות דברים ביחד, ולעזור זה לזה... "חבל שלא כל הדתיים כמוך".
אבל מאיפה למד אותו חילוני תמים וישר דרך על הדתיים? על סמך מה הוא מניח ש"הם" לא כמוך? הבה ניתן בו סימנים: הוא כבר לא נער, ממוצא אשכנזי, משכיל יחסית, הולך לתיאטרון מדי פעם, קורא ספרים, מעמד בינוני ומעלה, וחי בסביבה חילונית. מאז עמד על דעתו, התרבות הסובבת אותו מזינה אותו בסטראוטיפים אנטישמיים אודות "הדתיים". הוא קרא את 'הדרך לעין חרוד' ואת 'חמורו של משיח', ראה את 'אוטונומיות' ואת 'תפוחים מן המדבר', הוא קורא עיתונים ומחובר לערוצי התקשורת הנכונים, וגם נהנה פה ושם מ'היהודים באים' או מ'ארץ נהדרת'. כל התרבות שהוא צורך, בכל צורותיה - פרוזה, דרמה, סאטירה, עיון פסאודו־אקדמי ואקטואליה, כולה מובילה אותו למסקנה שהדתיים החרדים המשיחיים (הוא לא תמיד בטוח מי זה מי, אז הוא מעדיף להכליל) הם איום על עתיד המדינה וגועל נפש באופן כללי.
ועכשיו, כשהוא פגש דתי מקרוב, ועבר מסקרנות אנתרופולוגית לקשר בין־אישי, ברור לו שזו דוגמה אקראית ולא מייצגת של כל "הדתיים". הוא נהנה מההפתעה הנעימה, וגם מרגיש נורא אנושי ופתוח על כך שהצליח לפגוש דתי מקרוב, להסתכל לו בלבן של העיניים. והוא אומר "הלוואי שכל הדתיים היו כמוך" אבל יודע שזו תקוות שווא, כי הוא הרי מכיר דתיים - מהספרים, מההצגות, מהסרטים, מהרדיו, מהטלוויזיה.
ועכשיו, כל "הדתיים ההם" בשלטון. כל האספסוף חסר האחריות הזה, שרואים שהם חסרי אחריות כי הם מביאים לעולם כל כך הרבה ילדים, ואז הילדים האלה גדלים ומצביעים בבחירות, ועכשיו הם בשלטון, הם והדעות הפרימיטיביות שלהם, ובידיים שלהם מופקד הגה המדינה. אם הוא היה מאמין באלוקים הוא היה אומר "אלוקים ישמור", אבל הוא חילוני, ורק בג"ץ יכול לשמור עליו. רק בג"ץ, שם יושבים אנשים כמוהו, נאורים והומניסטים, והם לא ייתנו ליצורים האלה להחריב את הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. הוא לוקח דגל וכותב שלט ויוצא לרחוב להגן על מולדתו מפני הבבונים הביביסטים והחרדים שחטפו אותה. בקלפי, אז מה אם זה בקלפי, הקלפי היא לא חזות הכול.
בהפגנה עוברים לידו שני נערים עם כיפה ומושיטים לו פתק שכתוב עליו "כולנו אחים" ו"ואהבת לרעך כמוך". לפתק מודבקת סוכרייה ומצויר עליו חייכן. זה ממש מרגש אותו. אילו נחמדים הם. חבל שלא כל הדתיים כמוהם.
***