מקובל לומר שגם שעון מקולקל מראה את השעה הנכונה פעמיים ביום. כך גם יש בין חברי הכנסת מטעם האופוזיציה המותחים ביקורת על חוק איסור חמץ בבתי החולים: "כשאני הייתי ילד איש מעולם לא חשב אפילו לאכול חמץ בפרהסיה בחג הפסח, גם חילונים גמורים שלא שמרו כשרות, מתוך כבוד למסורת, מתוך הבנה שאתה לא רוצה לפגוע בשכניך שהם שומרי מסורת. ואז ב־86' עבר חוק החמץ ואחרי שנה אנשים כבר עשו מנגלים בים, אחרי שנתיים בכל פארק אכלו חמץ, אחרי שלוש שנים מסעדות נשארו פתוחות, כי אנשים לא אוהבים שמנסים לכפות עליהם את הדת", ציין השבוע יושב ראש האופוזיציה חבר הכנסת יאיר לפיד.
אף על פי שהרעיון הכללי שלפיו החוק לא בהכרח יעיל הוא נכון, הנתונים ההיסטוריים שעליהם מתבסס לפיד תלושים מהמציאות. אכן, במשך תקופה ארוכה כמעט לא היו במדינת ישראל יהודים שהעזו לאכול חמץ בפרהסיה. רק כאשר מצב זה החל להשתנות, כפי שנכתב בהצעת החוק המקורית, חוקק בשנת 86' חוק "חג המצות" המוכר לציבור כחוק איסורי חמץ - החוק שעיקרו איסור הצגת חמץ למכירה בפומבי. קרי: אין כל הגבלה על צריכת חמץ, אין כל ניסיון לכפייה דתית על מאן דהו, אלא דרישה להתחשבות ברגשותיו של הציבור המסורתי והדתי.
אנשים נוטים לחשוב שסוגיית הצגת חמץ בפרהסיה נוגעת לכאורה לחוסר הרגישות כלפי שומרי הכשרות שאינם מסוגלים להתמודד נפשית עם סיטואציה של אכילת חמץ מול הפרצוף, ולא היא! חוק הכנסת חמץ לבתי החולים המקורי לא בא למנוע פגיעה ברגשותיהם של שומרי הכשרות, זו כלל לא הבעיה. הרציונל שעומד מאחוריו מבקש לאפשר לאזרחים שאינם צורכים חמץ בפסח להגיע ללא חשש למוסדות ציבוריים דוגמת בתי חולים, בתי אבות, בתי סוהר, בתי משפט והכנסת, ובכך לאפשר לשומרי המסורת להמשיך להתנהל בחופשיות במרחבים הציבוריים המשותפים.
הטענות שנשמעות על כך שחוק החמץ מצמצם לכאורה את חירות הפרט ופוגע בשגרת החיים של אלה שמבקשים לחיות על פי צו מצפונם אינן מתכתבות עם סעיפי החוק. בפועל, חוק החמץ החדש אינו כופה אלא מאפשר לכל מנהל בית חולים להפעיל שיקול דעת, ולהחליט אם למנוע או להתיר הכנסת חמץ. במקרה של בתי חולים, מדובר בדרישה הגיונית בסיסית שמאפשרת לאחוז ניכר מהאזרחים שומרי הכשרות לאכול בכלי בית החולים. כך לדוגמה, סביר מאוד להניח שמנהל בית החולים החרדי מעייני הישועה בבני ברק, שמשרת בעיקר את האוכלוסייה החרדית, יבחר שלא לאפשר הכנסת חמץ לבית החולים.
ובכל זאת נשאלת השאלה האם חוק החמץ הוא חוק טוב והאם בכלל ניתן לאוכפו. לדידי, אין ספק שמדובר בחוק לא יעיל ועדיף היה שלא מגיע לעולם. מנגד ברור שההשתוללות נטולת הרסן של מתנגדי תיקון מערכת המשפט, שבאה לידי ביטוי בחסימות צירי תנועה מרכזיים, השתתפות חיילים בהפגנות, קריאות לסירוב פקודה והשחתת רכוש ציבורי, מעידה שהחוק ממילא חסר משמעות כל עוד מי שאמון על אכיפת החוק אינו מיישם אותו, ומי שיקבע את הפרשנות התכליתית לחוק הוא קומץ אליטיסטי מפלה ובלתי נבחר.
לפני שאנו מביעים את דעתנו ההלכתית והערכית, לצערנו האווירה הציבורית השלטת אינה מעידה על כך שמהות החוק היא שגורמת להתנגדות עקרונית, אלא ההתנגדות הגורפת לכל סוגיה שנוגעת לדת ומסורת. כך גם בהצעות חוק אחרות שהועלו לאחרונה, והובילו להתנגדות חריפה והצגת הממשלה והקואליציה באור כפייתי ומוקצן. נראה כי גילויי השנאה הקשים שמביעה קבוצת האנרכיסטים הקיצונית שהשתלטה על המחאה כלפי הציבור המסורתי והחרדי בישראל, היא שגורמת לריאקציה שמובילה את המפלגות החרדיות בקואליציה לחוקק חוקים גרועים וחסרי שיקול דעת ציבורי נכון.
הכותב הוא ראש המכון התורני שליד מוסדות אור וישועה בחיפה
***